שולמן היתה ילדה קשה, שאהבה לכרסם את קצות העצבים של הוריה.
יום אחד אימצה אמא שלה גישה חינוכית מקורית - וחייבה אותה
לאכול לימון שלם בכל פעם שהיא עושה מעשה קונדס, וזו היתה ראשית
הצירים של עיצוב האישיות של שולמן - החל מאותו יום היא הפסיקה
לחייך והתמכרה ללימון.

גם אם פה ושם היא נמנעה מגרימת נזק חמור או קיבלה ציון
לא-מאוד-נמוך, היא לא הצליחה להביא עצמה לידי שביעות רצון
שתגרום לה לעקם את זוויות פיה כלפי מעלה לכדי חיוך. מצד שני -
היא פשוט לא יכלה בלי לימון, כך שגם אם התעורר בה דחף שאינו בר
כיבוש לעשות מעשה טוב - היא נמנעה מכך כדי לא להפסיד את הלימון
שלה.
בקיצור - שולמן היתה קשה.

 ביום שהוריה עלו על זה הם הפכו את היוצרות. הלימון הפך להיות
פרס על התנהגות טובה. התוצאות לא אחרו לבוא. שולמן סיימה את
השנה במקום השני בכיתה (אחרי פרץ שהיה מכור לסלט חצילים עוד
הרבה לפניה). כמו כן היא למדה לנגן על מנדולינה וטרומבון בעת
ובעונה אחת, למדה בעל פה את האודיסאה והפסיקה להכות את אביה.
הרבה לימונים היא אכלה באותה שנה אבל היא לא ניפקה לעולם אפילו
חצי חיוך.

 בזכות אותו לימון היא התברכה בעור צח  וחלק ובגזרה חטובה
להפליא אבל הבנים לא אהבו את מוצצת הלימון בעלת פני האבן. חוץ
מפרץ. הם החלו לצאת קבוע ועד מהרה החל פרץ לתבל את החצילים שלו
במעט לימון, ושולמן מצדה נכנסה להריון. וגם בחתונה, למרות כל
הפצרות הצלם - לא הצליחה שולמן לחייך.

 שולמן ניסתה ככל יכולתה לפצות את פרץ על הבושות שעשתה לו.
היא גילתה הצטיינות יתרה בעבודה, הביאה הביתה בונוסים שמנים,
שתלה חצילים בעשרות עציצים שפיזרה בבית, קנתה בגדים יפים,
וקיוותה - אם לא להתחיל לחייך - לפחות למילה טובה מפרץ. אך הוא
כבר נואש מן הסיכוי שיצליח לגרום לאשתו לחייך, והרים ידיים,
ורק ביום הולדתה וביום הנישואין היה מביא לה שק לימונים
לעבודה.

 היא שינתה תסרוקת, וקנתה בושם, וניגנה לו במנדולינה, ולקחה
אותו לסוף שבוע בלייפציג - בירת החציל העולמית. וניסתה בכל
מאודה לקבל ממנו את המחמאה האולטימטיבית - זאת שתגרום לה סוף
סוף לחייך. וזה לא בא.
לאט לאט החלה לצאת מדעתה, והחלה להאשים את עצמה בכל מיני פגמים
קטנים, שמרחיקים ממנה את הסיכוי לחיוך. היא עברה טיפול שיניים
יסודי, הורידה שערות מהרגליים פעמיים ביום, ואז היא גילתה את
ה- סיבה לאומללותה - שומה קטנטנה מתחת לסנטר.

למחרת ניגשה לרופא העור, עשתה מה שעשתה וחזרה הביתה. המקום
היה עדיין חבוש, אבל פרץ ניגש אליה, ריחרח קלות את פניה ואמר
לה שיש לה ריח טוב. שולמן הופתעה לשמוע כי דוקא באותו יום היא
לא התבשמה כמצוות הרופא. יכול להיות שפרץ אוהב את הריח של חומר
ההרדמה? - מה זה חשוב,  סוף סוף מילה טובה.

שולמן החליטה לרכוב על הגל הזה עד הניצחון. למחרת היא חזרה
לרופא העור וביקשה שיבצע עוד תיקון קטן ליד האף. "אבל אין לך
כלום", אמר הרופא. "אז רק תזריק לי זריקת הרדמה", ביקשה שולמן.
הדוקטור סירב, כמובן.
לא נותרה ברירה: היא תפסה אותו בחצי נלסון, חפנה את פניו בידה,
סחטה לו מיץ לימון לעין, וברחה משם עם חומר ההרדמה.

מיום ליום פרץ החמיא לה יותר. לקראת שבת היא הלכה על כל הקופה
ודחפה שלוש מנות. פרץ נכנס הביתה ונמס במקום, ניחוח הלידוקאין
הכריע אותו. הוא החל לדקלם לה את שיר השירים, וליטף את שערה.
שולמן הרגישה גל חום שעולה ומציף את לחייה הסמוקות. דחף אדיר
של שמחת חיים שטף את כל ישותה ובפעם הראשונה בחייה נתן המח את
הפקודה: עכשיו!! חיוך!!

אבל הפה, אוי הפה, היה כבר רדום מרוב זריקות הרדמה. פרץ פרש
לחציליו, שולמן נותרה עם הלימון, אך לפחות ידעה שהיתה הכי
קרובה מאי פעם.