כך, שעה אחרי שהשכחת ממני לראשונה, ובלי להתאמץ, את צלילי
הפסנתר בקומה האחרונה של מרכז הקניות שהתיימר להתקיים לידינו,
ידעתי שיום אחד - אתה תלך.
הכרה אשר נועדה להישאר מעל לשטיח המציאות, שריחף מעל ההמולה
המסתחררת סביבנו מהר מכדי שנוכל לשמוע או להרגיש.
בגילי, ובאור הזה של שעות בין הערביים שרפרף על העיר והחליק את
קצוות התמונה, היה כל כך קל למחות את הפחד כמו אגל זיעה מעל
המצח ביום לח במיוחד, ולהחזיר לך מבט.
אתה חוצה אותי לריבועים, משולשים וגם סתם צורות אחרות, משוננות
ובלתי מוגדרות, אבל אף פעם לא יודע להתמודד עם הפינות שלי.
הקרניים ההססניות של השמש מרחפות מעל הרגליים שלי, תופסות את
המקום של מי שנגע בהן דקות לפני כן. קמה בהחלטיות, מכינה קפה
לא חזק ולא חלש. זה חורף והשמש זורחת מוקדם.
זה היה אחד מאותם לילות שהסוף שלהם ברור עוד לפני שהתחילו.
אויר קפוא של לפנות בוקר חודר לי פתאום אל מתחת לחולצה. אני
חושבת על הידיים שלו, ומחבקת חזק את הספל שלי. הריח של הקפה
מערבל לי את כל החושים והם כמו מתאדים יחד איתו לארומה חמוצה,
עד שלא נותר דבר.
מאז הפעם הראשונה שהחזקנו ידיים, הרגשתי איך אני מתעגלת
ומתאימה את עצמי אליך. ללחות של העור שלך, לחוזק המגע, לקצב
הנשימות. ואילו עכשיו, כבר כמה שעות שאני כלואה בתוך החיבוק
האטום והקפוא של הלילה, שממלא את מקומך בנאמנות מאז. פזורה לכל
הכיוונים, אני נושמת הכי עמוק שאפשר ועוצמת עיניים. כשאפקח
אותן, יהיה כבר אור, אני חושבת. אבל בלעדיך, הלילות כהים
ועקשנים יותר.
לפעמים אתה כמו גלולה שתקועה לי באמצע הגרון, שאני לא רוצה
לבלוע וגם לא להוציא. אולי גם אצלך הבוקר נשאר חשוך, בלעדיי.
הפלאפון צועק ארבע חמישים בבוקר, אתה מזמן כבר לא ישן בצד השני
של העולם. מחייכת במרירות ומשפילה מבט, לוגמת מעט שלווה אל תוך
הגוף הקפוץ שלי.
הידיים שלו, הצוואר שלי, השפתיים של שנינו, רודפים אחד את השני
כמו סרט בלתי נגמר מלווה בפסקול רועש.  כמה רציתי שתחליק לי
במורד הגרון ואוכל לשכוח שהיינו. אחריך, הייתי מתגלגלת אל מקום
אחר, מואר לפחות כמו היום שמאיים להציל אותי ממך.
תמיד רציתי לשקר לך.