במקום בו מתנקזים הכאב וההשלמה מתקיים כתם דיסהרמוני גדול
ומופלא. כה גדול, שהתחושה היא שכמה שאנסה, לא אצליח להקיפו
בקוטר זרועותיי.

להקיף משמעו - לסלוח.

שנים שאני מטיילת סביב, בודקת את המרקם, הניחוח, ההשתקפות. שני
דברים אני יודעת.
האחד,כתמים מטבעם נוטים להתקבע.
השני, הם גם נוטים להתפשט.

היום בו יעל קבעה בגן חובה, בקול סמכותי ובמבטה יודע-הכל ש"אמא
לא מושלמת",
יקודד לעד בזכרוני כיום אובדן התמימות. ברגע ההוא, אינספור
אוקסימורונים התמוססו מתמונת הנוף שבראשי, והחלקים החלו
להתחבר, לשוט אט אט למקומם בין הגבעות והשחפים.
להתנקז לכדי כתם.

אני מסתבנת בדם ידיה המחלימות של הילדה הקטנה שהייתי. ידיה
חשופות מאי פעם, לא מאפשרות לגעת. לא לגעת פירושו לא להינגע,
אבא לוחש כשהוא עולה במדרגות בדרך הביתה מהעבודה בשבע בערב. כל
ערב. וכל לילה, אבא בודה עבורי את ספר התמימות הארוך בעולם.
המושג ילדות נתון למשא ומתן. ההגיון גורס כי על מנת ששורות אלו
ייכתבו, בשעה זו ובתאריך זה, הייתי צריכה לעבור דרך מכשול
הילדות. ואילו אני, דילגתי מעליו בקלילות מרשימה, רכובה על גב
כוחה של המציאות.

השלמות הינה המושג הראשון בספר הגדול של אבא.
אוסף הכתמים המצטרפים באופן המדויק ובעיתוי הנכון.