מפעם לפעם
בזמנים קצובים כעונות השנה
משהו מדגדג לי לנסוע.
כמה שיותר רחוק
כמה שיותר שונה
כמה שיותר אחר
ממה שאני.

מרחבי השמיים נפרשים
והאדם הנודד מרגיש גבוה
קצת מעל כולם.
חלק מהעננים.
תלוי בין שמיים וארץ
ובזמן הזה הוא מבין כמה הוא קטן

אלפי נוסעים בטרמינל
ממהרים.
ואני בוהה בהם ומחייכת
שכניי לעולם מתקבצים בתחנת מעבר אחת באיסטנבול
ויש שם הודי ותורכי וסיני.
ומה שלא ידעתי לזהות

מפעם לפעם
בזמנים קצובים כעונות השנה
האדם הקדמון שבנבכי ה DNA שלי
רוצה לנדוד.
למצוא לעדריו מים חדשים
שדות ירוקים ועשב
לנוע הלאה.
להתגעגע הביתה (או למערה)
לתת למקום שדש בו להשתקם.

מפעם לפעם
בזמנים קצובים כעונות השנה
הציפור שבי מקרקרת
למצוא לה יבשה חמימה לקנן בה
ליצור בה משהו חדש, אדיר ממדים
בדמות ביצה וגוזל.
רוצה לפרוש כנף ולעוף מהר
אל המרחב הבלתי מוגבל עבורה
לעוף בלי לעצור.
לעוף...

מפעם לפעם
זה מדגדג לי לקום ולצאת
ואני
פשוט
נוסעת.