ביקרתי השבוע אצל אישה חביבה
חולת סכרת, חולת סרטן ושרוטה
הגוף כבוי
אך האור בעיניה אמר אמונה.
וכבר שבע שנים של קסאמים
ושלושה ימים שבבית אין חשמל
ואין חלונות
וב-1700 לחודש בזמן האחרון גם אוכל קצת קשה לקנות.
וכשאני מתקרבת היא מחייכת
מאירה פנים
"איזה יופיע שאת באה, כי הילדים כבר לא מבקרים".
היא לא מאשימה חס וחלילה,
זה מובן שהם מפחדים.
אני נכנסת, אנו יושבות לדבר
ברקע נשמעות האזעקות.
ובכל אזעקה אני מתכוננת לזנק
אך היא מחייכת בהינף יד ואומרת שגם ככה
אין מיגון אז אין מה לעשות.
כשנכנסתי,
קפצתי ראש לתוך המסכנות.
הבית אפוף, הרוס
וגם גופה כבוי - כבד וכואב
ולנפש - בודד.
אבל למרות הצרות קשה להתעלם מהאור בעיניה
שמציץ, קופץ ומשתגע:
"ה'! ה' איתי!
וכל שאת רואה - אלו ניסים גלויים!" |
