[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בזמן האחרון חש p כי אינו נמצא בקרקע בטוחה, ושהעולם סביבו מלא
באי-ודאות. יום אחד קם בבוקר ואמר לעצמו: "אני חייב לקנות
כובע", בחשבו שהכובע יגן עליו מהעולם הספקני המקיף אותו. הוא
יצא החוצה, צעד אל מכוניתו והחל לנהוג. אך לפתע תפס בבהלה - לא
היה לו מושג איך להגיע לחנות הכובעים. הוא ידע רק כי החנות
נמצאת באזור הקבלה, אבל לא איך להגיע אליה. בדרך-כלל הוא נהג
להסתובב באזור הדחייה, האזור שתמיד הזמין שינויים חדשים ושמט
את הקרקע מתחת לכל יציבות. הכל השתנה בו במקריות, הערכים היו
מגוונים, הייתה תחלופה רבה באוכלוסיה, ואפילו ניתן היה למצוא
x-ים רבים ללא קורת גג לראשיהם. לכן, כשנאלץ לנסוע אל אזור
הקבלה, הרגיש את עצמו אבוד.
לפתע ראה בצד הדרך, מהלכת בביטחון גמור, α קטנה, שהייתה
מהדמויות המרכזיות באזור שלו. הייתה לה הגמוניה משמעותית על
הערכים שם. הוא מעולם לא אזר אומץ להחליף איתה מילה, אבל באותו
הרגע השונות הייתה משותפת לשניהם - הם נמצאו בכניסה לאזור
הקבלה, הבלתי ידוע. באין ברירה אחרת, פנה אליה.
"סלחי לי," שאל, "יש לך מושג איך אני מגיע לחנות הכובעים
שבאזור הקבלה?"
"אני לא נוהגת ללכת לשם," אמרה α, "אבל נדמה לי שאתה צריך
להמשיך ישר עד התפלגות ה-t בהמשך, ואז לקחת שמאלה בערך שתי
סטיות תקן. שם תשאל."
"תודה רבה." p מלא שמחה על שהגברת הנכבדה נאותה לעזור לו, וחשב
לגמול לה. "את צריכה טרמפ לאנשהו?"
"לא, תודה. אני עושה עכשיו הליכה, לתפוס קצת רמת מובהקות."
הוא המשיך לנסוע והתקדם לתוך אזור הקבלה. הכל נראה שונה ויציב
כל-כך, כאילו כך היו הדברים מעולם. כשהגיע אל התפלגות ה-t ביקש
לפנות שמאלה, אבל היה שם שלט שבישר שבדיוק מבצעים שם תיקון
רציפות שיימשך כחצי שעה.
"סלח לי," פנה לאחד הפועלים שנראה מרוכז בעבודתו, "אתם הולכים
לסיים כאן בקרוב?"
"הרגע התחלנו. זו פעולה שדורשת דיוק מרבי. לא להפריע בבקשה."
p התרעם על הפועל, אבל הבין שלא יוכל לעבור ומלחכות שם לא תבוא
הישועה. הוא ניסה לשער איך יוכל להגיע לאזור מהדרך האחרת, ופנה
ימינה בהתפלגות, בתקווה למצוא הטיה שתחזיר אותו לכיוון שאליו
ביקש להגיע.
אבל הדרך הייתה חסרת הטיה. הוא עבר ליד מגרש כדורגל גדול בו
H-ים רבים שיחקו בכדורים קטנים, ליד אתה זקנה שתלתה כביסה, ליד
בית-ספר תיכון שבדיוק התקיים בו טקס הענקת ציוני תקן לבוגרים,
אבל הוא לא ראה ולו סימן קטן לסטייה, ותהה מה התוחלת של כל
הנסיעה הזו. לכן, כשראה מרחוק רוכלת זקנה עומדת על צד הכביש
ומסביבה כובעים רבים, לבו רווח ושמח. עכשיו סוף סוף יוכל לקנות
כובע ולשוב לביתו בשלום.
הוא החנה את מכוניתו במרחק מה ממנה והחל לצעוד לעברה. אולם
משהתקרב אליה היא קראה אליו בקול חורק וזועם: "עצור!" הוא עצר
בהפתעה, והיא המשיכה מיד: "אתה לא רואה שיש כאן גבול מדומה?"
הוא הודה בלבו שההשערה שלו הייתה מוטעית, ושכנראה ייאלץ לחזור
שוב למעמקי אזור הדחייה אל חנות הכובעים המקורית. מה לו
ולמשוגעת הזו עכשיו?
היא המשיכה: "צעד אחד אחורה! אתה נכנס ממש לגבולות האמיתיים!"
הוא צעד אחורה בייאוש, התכוון להסתובב ולעלות למכוניתו, אבל
לפתע היא שינתה את מבטה ואת טון קולה, ופתחה בדברים.
"אתם מגיעים אלי הרבה. קטנים, צועדים, חסרי ביטחון ואבודים. לא
קל להיות נתון באי-ודאות." p בלע את רוקו. האם הוא לא הראשון
שמרגיש כך? "בדיוק אתמול הגיע לכאן אחד דומה לך, רק הפוך. והיה
כאן גם S מבולבל, וגם x שביקש שאתן לו מראה גלי. ושוב ושוב אתם
מגיעים, לא מבינים שלא יעזור לכם דבר!"
p תהה מי היא, מה היא רוצה ומאיפה לעזאזל היא יודעת טוב מאוד
לקרוא אותו ואת מצבו. אולם הוא לא העז לפתוח את פיו, והמשיך
להאזין לה.
"אתם לא מבינים שלעולם לא תצאו מאי-הודאות הזו! אי-הודאות
תרדוף אתכם כל עוד תמשיכו להתגורר בעיר הסטטיסטיקה, לשמש
אומדים נאמנים וחסרי הטיה בלי שום פרופורציה, ובמיוחד..." היא
התכעסה מאוד "להניח על סמך אותו משפט ארור שכל ההתפלגויות
בעולם נורמליות!"
"לאיזה משפט את מתכוונת?" גמגם.
"למשפט הגבול המרכזי, אדוני הנכבד!"
p הכיר טוב מאוד את המשפט הזה, שקבע שגם בעולם של אי-ודאות
יישארו כולם נורמליים. איש לא יכול היה להשתגע, שמא יושם בגבול
המרכזי לדיראון עולם...
"רגע, את לא נורמלית?"
"נעים מאוד. אני לא נורמלית. אני מניחה שלא פגשת כאלה הרבה
בחיים שלך?"
"אמממ... זו לא אשמתי. ההסתברות למצב כזה בעולם שלנו שואפת
לאפס. אז רגע, לכן אני לא יכול להתקדם?"
"בדיוק. כאן זה המקום שלי! כאן זה הגבול המרכזי!"
p היה מופתע מאוד. מעולם לא פגש את אי-הנורמליות פנים אל פנים.
מעט היציבות האחרונה שנותרה בעולמו, הידיעה שתמיד אנשים יתנהגו
כפי הראוי, נעלמה גם היא. ובינתיים מסתובבת α בעיר, מעלה
לה את רמת המובהקות ומגבירה את הבלגאן. הוא חטף חולשה וחשב
לרוץ לאחור, להסתובב ולחזור. אבל משהו בה לא הניח לו.
"האם בכל זאת אתה מעוניין שאזרוק לך כובע?"
האם בכל זאת הוא מעוניין בכובע? בשינוי מובהק לפי כל פרמטר
אפשרי, באמצעי זיהוי, בהגנה מפני מחשכי הספק? ואולי ימשיך את
חייו נטול הגנה, ימשיך לעשות את מה שהוא יודע, ולבצע את תפקידו
כשורה? מצד שני, הרי q כבר קנה כובע, ולא ייתכן שהמשלים שלו
יסתובב עכשיו בראש חשוף.
"נו, בחור צעיר, כן או לא? אין לך הרבה אפשרויות."
הוא החליט להטיל מטבע. לשתי האפשרויות היה סיכוי שווה להתקבל,
מה שהיה מניח לו לקבל את החלטתו באופן שקול. הוא הכניס את ידו
לכיסו - אך אבוי - ארנקו לא היה שם. עבר בגופו זעזוע. הוא
נחלש, ושם לב שהוא כבר עומד מוטה. מתי הספיקו לגנוב לו אותו?
האם ייתכן ששכח להוציא אותו בכלל מהבית? האם ייאלץ לבצע
רגרסיה? האם זה סימן למשהו?
הוא התנשם עמוקות ושוב בלע את רוקו. מול הלא נורמלית זו, שחשפה
את כל חולשותיו ואת חולשת כל בני עירו, הוא חש מאוד שלא בנוח.
ריקנות פשטה בו. הוא הביט לאחור וראה את מכוניתו מתרחקת,
α בתוכה, זורחת ובוהקת. תמיד היו לה ערכים נמוכים.
צעד קדימה.
"מה אתה עושה? אל תעשה צעדים פזיזים!"
נמאס לו כבר מהעולם החלקי והמבולבל שהוא היה חלק ממנו. נמאס לו
לדחות השערות, להניח הנחות ולחשוב כאילו הוא וחבריו מגלים
דברים חדשים על העולם הגדול שבחוץ.
כשבעצם הוא רק ניצב, סטטיסטי.
"אתה בטוח שאתה רוצה להצטרף אלי? להיות בתוך הגבול המרכזי?"
α לא תקבע לו יותר את הערכים הקריטיים בחייו. דמותה הלכה
וקטנה לנגד עיניו, וגם עוצמת המבחן שעמד בו כעת פחתה עמה.
ההחלטה התבהרה בקרבו.
צעד נוסף, בטוח יותר.
בלי ארנק, בלי מכונית, בלי בית. בלי תפקיד מוגדר ויציב, בלי
נורמליות. בלי כלום.
"אני חושב שעכשיו גיליתי," אמר בעיניים בורקות וצעד לעברה
בחופשיות, "שהתשובה לכל השאלות טמונה בשורש של האין."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו, אתם שמים
לב לכך שכל
הסלוגנים פה, הם
או על החבר של
שלי, או על
החברה המוצצת
שלו.

מה זו הפרוטקציה
הזו?


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/10 6:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן חורי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה