קמה בבוקר, שוטפת פנים, שמה פס שחור מתחת לעין, לוקחת את
הג'ינס הקרוע שזרוק על הריצפה, ואת הטישרט הגדולה...
כשהיא יוצאת החוצה - היא מגלה שהחורף הגיע...
הריח הטרי של הגשם שירד בלילה חדר לתוכה ומילא אותה ברגשות
נוסטלגיה...
בשמיים כמה עננים אפורים, והשמש מבצבצת בניהם מידיי פעם. רחוב
שקט.
החורף הקודם- כל כך הרבה השתנה מאז- ובכל זאת הוא מרגיש לה כל
כך קרוב ומיידי...
רוחות קרירות נושבות בחוץ, אבל הן לא מפריעות לה להרהר
ולהיזכר...
היו ימים, שהיא וערן הסתדרו מצוין... הכל היה עדיין חדש, וכל
מילה הייתה הכי רומנטית בעולם. כל ליטוף גרם לצמרמורת עדינה
שחלחלה עד עצמותיה...
רומן בפריחתו... כמה התגעגעה לימים האלה...
היא מוציאה את המפתחות ונכנסת לרכב, מתניעה, ולא בטוחה עדיין
לאן היא תיסע.
יש לה עוד שעתיים עד שהמשמרת שלה תתחיל, והיא צריכה מישהו קרוב
לדבר איתו.
הלילה האחרון היה נקודת שיא עבורה. והיא החליטה לשבור את המעגל
האינסופי הזה שנוצר בניהם... היא רק לא יודעת איך ומתי.
ענת, היא חשבה. שיחת טלפון קצרה הבהירה לה שענת כבר לא תתפנה
היום... לחץ רציני בעבודה.
והיא חושבת לעצמה - באיזה עולם אנחנו חיים... לא בכעס, היא
מבינה את הצרכים של ענת..
פשוט, חושבת...
הנורמאלי היום הוא סדר עדיפויות שבראשו נמצאת הקריירה, אחריה
מטלות בית, המשפחה ואולי חברים. רק בתחתית אתה נמצא... רק בסוף
אתה דואג לעצמך. להנאות שלך.
ולענת... זה חסר... הפעם האחרונה שהיא הגיעה להתעסק עם משהו
שקשור להנאות שלה היה לפני יותר מידיי זמן... החיים ככה- הם לא
חיים!
אבל מי היא שתשפוט את ענת?
לה אין קריירה בנויה, היא לא קרובה בכלל להקמת משפחה... הקשר
הצולע שלה עם ערן נגרר כבר חודשים ואין שום אור בקצה
המנהרה...
אז לה יש זמן לחשוב על משמעות החיים... לבקר אחרים ולהדחיק את
הפגמים שלה.
כי גם כשאין עבודה טובענית, וגם כשאין משפחה לדאוג לה, עדיין
היא לא מוצאת את האושר...
רק מחפשת בכוח.
איזה מזל! אלון בדיוק התקשר.
איזו טלפתיה... הם קבעו לקיוסקפה בעוד חצי שעה...
היא בדרך לשם.
מזל שיש ידידים, חושבת לעצמה. מנסה לחייך. כאילו שהיא לא יודעת
על מה היא הולכת לדבר איתו שם... כאילו שזאת סתם פגישה
חברית...
השמים התמלאו בעננים אפורים, ונראה שהגשם יתחדש בדקות
הקרובות...

אלון יושב לו בקיוסקפה... מחכה עוד דקה לפני שהוא מתייאש...
היא לא עונה לו. הפלאפון שלה מנותק... והבוס כבר טילפן לבקש
שיקדים היום...
מה הסיפור? לפני כמעט שעה הם דיברו...
הוא פחד, כי היא זרקה לו כמה מילים... על מה שהיה... היא לא
רצתה לפרט בשיחה, היא העדיפה פנים אל פנים.
טוב, זהו, הוא משלם את החשבון ועוזב את בית הקפה... נכנס
למכונית ויוצא בדרכו למשרד...
בדרך, פקקים נוראיים. הוא לא רגיל לראות עומס כזה בשעות
מוקדמות...
ואז, הסירנות. מה כבר קרה? שוב חפץ חשוד... אולי פיגוע?
לאט לאט הוא מתקדם בכביש.
הוא רואה טויוטה כסופה קטנה... מעוכה לגמרי. הוא הכיר אותה טוב
מידיי...
הראש לא הצליח להבין, אבל הדמעות כבר התחילו לצאת... כל העולם
נעצר, הכל קפא...
הגשם שירד לו על השמשה כאילו הפסיק מלהשמיע את דפיקותיו, וכל
הצפירות שמאחוריו, נבלעו בתוך הדממה שנוצרה בראשו.
פתאום הוא הרגיש את הידיים שלו על פניו, מועכות את פרצופו, הוא
הרגיש כאב והבין שזה העולם האמיתי. לא דמיון...
הוא יצא מהמכונית שלו, כשמאחוריו שיירה ארוכה ועצבנית צופרת...
גשם כבד נשפך על הכביש -
אבל הוא הולך. מתקדם למכונית בלי להבין למה...
דם בכל מקום, זכוכיות מנופצות. אנשי מד"א מתרוצצים באיזור,
ואיש אחד, מדבר עם המשטרה... "אני לא ראיתי" הוא מלמל... לא
מבין את מהות המצב.