זה התחיל כמו כל יום שגרתי אחר. קמתי בחוסר-רצון אל מעין תקווה
מטופשת שהיום יהיה יותר טוב, ותוך כדי הכרה בכך שהיום יהיה כמו
קודמיו הלכתי להכין לעצמי קפה. וכמו כל יום, בזמן שהמים ביעבעו
להם בקומקום, העברתי את זמני בדיפדוף בעיתון.
אני הכי אוהב את מדור האבלים. זה תמיד מעודד אותי לדעת שיש
אנשים במצב הרבה יותר גרוע ממני. אבל ביום ההוא - ביום ההוא
מדור האבלים היה שונה. במקום כל הריבועים השחורים עם כל השמות,
היה ריבוע אחד גדול שתפס כמעט את כל העמוד -


אנו מודיעים בצער רב על פטירתו של בורא העולם
אלוהים
ההלוויה תתקיים ביום שבת, תשעה באב התשסט, 30.7.09, בבית
העלמין בקיבוץ מזרע.


בהתחלה חשבתי שזו מעין סאטירה. קצת הפריע לי שהם שמים את
הסאטירה הזו על חשבוני, ומונעים ממני להתעודד על חשבון המתים.
הקומקום סימן שהקפה מוכן, ובאכזבה עזבתי את העיתון ועברתי
לקפה.

אחרי פולחן התארגנות הבוקר, התכוננתי לצאת בשיגריות האופיינית
לי לעבודה, אך פתאום קיבלתי שיחה מפתיעה מלילך - "מר כהן
באישפוז באיכילוב! אתה חייב להגיע!"
לא באמת היה אכפת לי ממר כהן, אבל אם לילך מבקשת אז לילך תקבל.
חוץ מזה, אולי עוד תצא מזה איזושהי העלאה.
כשהגעתי לאיכילוב, יכלתי להבחין שכמעט בכל החדרים היו דתיים;
מכיפה סרוגה ועד חרדי-מאה-שערים. ניסיתי לשכנע את עצמי שזהסתם
צירוף מקרים, ואין שום קשר למודעה שראיתי בבוקר.
בחדר של מר כהן היו בערך שלושה אנשים. גם לילך הייתה שם. על
השולחן הייתה מונחת חבילה של ביסקוויטים ומבחר כיפות עם הדפסים
שונים. לילך הבחינה שנכנסתי וחייכה אלי. מובן שחייכתי אליה
חזרה. היא הייתה כל כך יפה באותו רגע. יכלתי לשקוע בעיניים
שלה, ורק להרגיש את החמימות שהיא טומנת בתוכה.
"מה קרה לו?" שאלתי. למען הכנות, לא באמת עניין אותי מה קרה
לו, רק רציתי לשמוע קולה.
"הוא גילה שאלוהים מת" אמרה. צחקתי וחשבתי, איזה צירוף מקרים,
אולי גם היא ראתה את המודעה. אולי גם היא מרגישה אבודה
בבקרים.
אבל היה לה את הפרצוף הרציני ביותר שראיתי. הפסקתי לצחוק,
וגימגמתי בפחד "אלוהים ב..ב..אמת.. הוא באמת מת?"
היא הינהנה בשקט שאומר את הכל. שם זה תפס אותי. אני חייב
להודות, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הקדשתי מחשבה עמוקה
לאלוהים, לעולם, לחיים.
"מה יהיה עכשיו?" מילמלתי לעצמי. "נחיה ונראה" אמרה לילך בקולה
המנחם, ובין רגע גרמה לי לשכוח מכל החרדות שתקפו אותי ואיפשרה
לי להתרכז רק באושר שניצב מולי.
בטלוויזיה שמעתי בחצי אוזן שיש דיווחים על מליוני אירועי
התאבדות של פאנטים, ויותר ממילארד דתיים שנכנסו לבתי חולים
מסביב לעולם.
היה נדמה שהעולם שבחוץ משתגע, אבל לי לא היה אכפת. אותי רק
עניין אם גם לילך, עם כל השלמות שלה, מרגישה לפעמים שהיא לבד.