כשראיתי את סילביה עולה על מטוס, שמחתי.
היא הייתה אהובתו של הספן,
היא הייתה השוקולד המובחר,
זה שנמס עם מגע שפתיים ומשאיר את חותמו המתקתק.
עינייה המבריקות, כאילו זה עתה ראתה קרן שמש ראשונה,
צרבו לי עם כל מבט, שגלש לחזה.
שפתי המשי שנשקו לכתפי,  עודני מרגישה אותן.

שערה אדמוני של סילביה התנופף ברוח מול עיניי לפני שנתיים,
כשסילביה עלתה למטוס, ושמחתי
בדמעותי שמחתי.
היא חבקה בנשמתי כה חזק  עד שנדם אפי, היא העלתה איתה למטוס גם
חלק ממני.


אם תקשיבו היטב בין צלילי הרגאיי אפשר לשמוע אותי. אני בין
הכריות שמפריעות, על הסדין המלוכלך מטבק וסקס
חובקת בידיי את השוקולד המובחר, הוא נמס עם כל נגיעה, בחיוך
משי שדקה לפני כן נשק לכפתי, עייניו המבריקות סורקות כל פיסת
עור הנמתחת על שדיי.
ידייו מכירות כל חלק בי, כל גניחה כל דהייה, כל כאב ועונג.
והנה הכיווץ הזרימה שעוברת בתוכי, השריטות מהלהט האחרון והאנחה
מסופקת.
חיוך אחרון.
הוא עולה על מטוס.









(תודה לסילביה הבלתי נשכחת, ולמתן על החוויות שמחזירות אותי
לכתוב)