קראו לו איתמר, והוא היה שלי, בשר מבשרי.
לפחות כך חשבתי.

"איתמר בין שדות פורחים.
איתמר בין ילדים מאושרים.
איתמר בין לוחמים,לוחמים אמיצים.
איתמר בין אלפי קוביות של שיש לבן"

אני נשבעת שאני עדיין רואה אותך צוחק מעבר לדלת.
אני שומעת, אלוהים, אני שומעת.
שומעת את קולך מדלת הכניסה.
אני נשבעת שהשקט זועק אלי.

"תתפארי ארץ ישראל תתפארי על ילדייך,
על בנייך שנפלו חלל.
תתביישי ארץ ישראל, תתביישי לך!
על ילדייך שמתפארת את במותם"

הילד שלי,
אל תתפארו, אל תהללו, אל תתפללו, אל תספדו, אל תתגאו,
אל תרוממו, אל תבכו.
על הילד שלי לא תאמרו קדיש!

איתמר,
בני יחידי שלי,
אני עדיין רואה אותך בין שדות אינסופיים.
אני עדין רואה אותך פורח בין פרחי הבר.
אני פוחדת, איתמר
אני רואה אותך מטושטש.