היום מלאו לי 14 שנים, ועכשיו אני גבר.  ארוחת בוקר אפילו לא
אכלתי, ועכשיו אני יוצא בריצה מהבית שלי בבלאטה ורץ לכיוון
הקסבה בחזה מתוח.  אני דופק בכוונה חזק עם הרגליים על הקרקע,
שכל הג'מאעה תשמע אותי עובר.  אני עוקף את הפינה ליד המסגד
הגדול ופתאום נעצר, כי שני ג'יפים של הצבא מולי.  ליד אחד
מהג'יפים עומדים שלושה חיילים עם רובים גדולים שחורים. החייל
המבוגר, שהוא המפקד, מרים את הראש ראשון ותוקע בי מבט מרושע.
בעיניים שלו אני רואה איך הוא תוך רגע אחד כבר מתכנן תוכנית
שלמה של מה יעשה לי.  איך ייקח אותי למרתפים של השב"כ ויוציא
ממני מידע בעינויים.  מפחידים החיילים, ובכל יום אחר הייתי
מסתובב וישר בורח, אבל לא היום.  היום, וואלה, אני גבר,
ובמקום----

אני שולף את הדף מתוך מכונת הכתיבה בהפגנתיות, לא ברור כלפי
מי.  הדמויות שלי מקרטון.  אין טיפה של עומק.  אני מוסיף חבטה
בחצי-כוח עם האגרוף על המקלדת.  מקש הרווח מתפרק, ססאמק. במקום
להירגע כמו בנאדם בוגר, אני מתעצבן עוד.  הסיפור גם, שוב יצא
כמו תסריט.  רק פעולות ופעולות.  אפס סאבטקסט, כססאמק.  מה אני
כותב בכלל על ערבים, מה אני יודע על ערבים.  אני צריך להתמקד
במשהו שאני מבין בו.  אבל נו, בחייך. על מי אתה עובד.  כאילו
שבחירת הנושאים היא הבעיה פה.  לא הוצאת שום דבר ששווה יריקה
כבר שנתיים.  רואים עליך שאתה גמור. איבדת את זה.  גם הפכת
למריר. לא פלא שריקי עזבה אותך.  אני מסתכל למטה על הכרס שצמחה
לי ומגלה שאני מגעיל את עצמי.  מסתכל למעלה ושמאלה על הראי שעל
הארון ורואה מישהו זקן ממני בעשר שנים לפחות.  בכל יום אחר
הייתי מתקמט עכשיו לתוך בקבוק ויסקי, אבל לא היום.  היום הוא
תחילתו של שינוי ואני-------

אני עוצר לרגע, משתהה עוד קצת, סוגר את הוורד.  ניסיון יפה,
אולי, אבל די ברור שזה לא הולך לשום מקום.  לטס פייס איט,
צ'רלי קאופמן עשה את זה קודם, ועשה את זה טוב.  קורה, נו, לא
כל יום באה המוזה.  אני לא מספיק דיכאוני בשביל מהלכים כאלה גם
ככה, וטוב שכך.  אני פוזל ימינה לכיוון ערימת הדפים שמחכים לי.
הם לא אומרים כלום, אבל ברור שהם שם ולא מתכוונים לזוז בלי
עזרה ממני.  כרגע אין לי כוח, עוד מעט נתפנה לזה.  אולי
מהמוזיקה תבוא הישועה? אני מרים את הגיטרה, מדליק את המגבר
ומעלה את הדיסטורשן לרמה לא סבירה.  אני מתחיל בזפלין, אבל מהר
מאוד נמאס לי ואני עובר לג'מג'ם קצת על הנדריקס.  אין, אין על
הנדריקס באלתורים.  אני עושה את עצמי מנגן מאחורי הראש, זה לא
כל כך הולך אבל אני ממשיך.  הערימה שולחת לי מבטים נוזפים
מהשולחן, אני בטירוף של ההנדריקס. בדרך כלל הייתי נשבר מזמן,
אבל היום יש לי מצב רוח, וואלה, חופשי לגמרי, וכל ה-----

אני עוברת על אותה שורה בפעם השלישית.  השכן טוחן את המוח עם
הגיטרה, ואני משתגעת כבר.  הפעם אני בטוחה שקראתי את השורה,
ומסיקה שהיא פשוט חסרת פשר.  מה אתה רוצה ממני, גבי ניצן?  עד
עמוד 80 גררת אותי, יכול להיות שאתה סתם מזיין לי את המוח?
אני מעיפה את הספר בהפגנתיות, לא ברור כלפי מי, נמחצת אל תוך
המיטה וסוגרת את האוזניים בידיים נגד הגיטרה, ששוברת שיאים של
חוסר מוזיקליות.  הידיים לא עושות את העבודה, ואני מדליקה
גלגל"צ כמפלט אחרון.  אני מסובבת את המחוג של הווליום עד 33,
שזה 7 יותר מהמקסימום הרגיל שלי בימים כתיקונם, ושרה בצרחות עם
מדונה של שנות ה-90 המוקדמות.  אני משתדלת לא לחשוב על שום
דבר, אבל עם הצפצופים של החדשות מתגנבות לי פתאום למחשבות
השפתיים והעיניים הצוחקות האלה שלו.  כבר שבוע שהצלחתי לא
להתקשר אליו, אפילו בלי להתאמץ בכלל, אבל איכשהו היום אני לא
יודעת--------

...מלשכת ראש הממשלה נמסר כי הפגישה התנהלה באווירה חיובית,
וכי יש להמשיך ולנקוט בצעדים נוספים בוני אמון.  בשכם, נער
פלסטיני נפצע באורח בינוני בעימות עם כוח צה"ל בסמוך למחנה
הפליטים בלאטה.  הנער פונה לבית החולים רפידייה בעיר, ולכוח לא
היו נפגעים.  תחזית מזג האוויר: ימשיך להיות חם ויבש, הקלה
בעומס החום צפויה רק החל מיום חמישי.  הים יהיה שקט, גובה
הגלים מ-20 ועד 50 סנטימטרים, וזה סוף החדשות מקול ישראל.