לאחר שהשכיב את החמה בעריסתה המימית,
זוחל לו השקט לאט.
מתחת לסדק הדלת,
מבעד חריץ החלון,
אוכף את משטרו המחמיר.

ערוצי הרעש החליפו, לא מכבר, קולות סינתטיים,
בג'ז בתדר נמוך ומחמם.
שעון פרק עולו והחל להעביר דקותיו בעצלתיים.

כסבל ששב לנוח מעמל יומו,
נושא על גבו את עגלת יומי ומניחה לפני.
בלי היסוס יוצא בשנית.
חוזר עם מראה לשיקוף נפשי המחפשת רוגע.

השקט המתעלל.

רקמות הגוף זועקות בשם שולחם אל מול המוכר לבוא.
עוד רגע תוגש, על מגש נחושת ירקרק,
תקרובת חיי מתובלת ברטביי נפשי לעייפה.