ראו בכסות יום וליל עיר עפר וצללי חלומות, שם יישב אדם בדביר
כליו, בהגשמת כוחותיו, בגסיסת דרור רצונותיו. ליל מסנוור במלוא
מאורות אשר בוקעים מזקיפי עוצמה וחן, אדונים של זכוכית וברזל,
כבירים ואיתנים ממעל לנהרות שחוקים בצבע מלט אשר אבדו בהם רגש
מים וחן ירק, וכוכבים שם אין. עיר רפאים כאור לעש, והכל באים
לקראתה למען תגשימם בהבטחותיה החלולות וביכולותיה הרוצצות.
ובמרומי זקיפי האור הקוסם, אצילי ערי מגדלים עסוקים תמיד
במלחמות תעצומה נאות ומהוגנות, בני חורין הם ולהם אישי קרבות,
מיתרי כסף וחיצי זהב, גשמי ממון נתונים לפקודה, נענים למרות
בודדים אשר ביקשו בתום ובאמונה שלמה, את גורלות אלו אשר לא
נמנו בהם.
ובתחתית עיר מאורות אדירה ונאווה, רוח קרה נושבת בין סמטאות
עזובות ונשכחות בעבור אחדים, ובו בזמן שנואות ומוכרות בעבור
אחרים. שם לא באים מאורות החן וצלילי הנוי אשר מתנגנים בין
צריחי הזהר, אלא רעשים המתגנבים באי רצון, מלווים בידי עלובי
הקיום שבמקום ההוא, אשר התרוצצו ממרחקים בכדי לחזות במעוזי
תקוות האדירים. שם צפו זרים רבים ואומללים בהבטחות לא להם,
ושילמו באחרונות משאלות ליבם בארץ שווא שהובטחה לאחרים, אשר
מזלם שפר עליהם ועתה ניכסו לעצמם כמלוא יכולתם, את שאפשר לחלק,
אך הרי שאין בעבורם עוד כל תלות וערך לכך.
ובין לבין, בראות ליל בהיר בעיר מאורות, עודם אנשים אשר ביקשו
חלום, ולדידם הוגשם. מעת לעת אפשר שיידעו כיצד היו בעבר בני
חורין, היותם צעירים ותמים, ועתה בגרו ומכרו עצמם מדי שחר
בתמורה הגונה, כמיטב אמונתם. מדי בוקר ייעורו ויתהלכו בנהרות
המלט והשאון, ויבואו לעשות דברים אשר בצעירותם לא רצו ולא
ביקשו, ועתה לא יוכלו לא לרצות עוד. משחקי תעוזה ועוצמה לאצילי
העיר, והם נשק. תגמולם בצע כסף קר, מהות חירותם, ולהם עצמאות
לדידם. עד ערוב ימיהם יוסיפו לתת חירותם לפדיון ממונם, ובימים
ההם היו להורים, ולילדיהם ילדים משל עצמם, והנה ימצאו לבסוף
נחת כי פדו חובותיהם לנדיבות אצילים, ועתה ישישים הם ואך זמן
מה נותר להם בטרם יסתלקו לעד, ועתה יידעו חירות כשם שידעו
בילדותם, ועתה לאות שקיעתם ידעו מתי מעט אושר. אלא שעתה תשו
מחירותם, ובקרוב לא יוכלו לנמק משמעותה בין כה, עייפים הם ושוב
שימוש להם אין לצרכי העיר, וערכם אפס. והנה נולד אדם במקום בו
המלט החליף הירק והעצים מגודרים וכלואים כמזיקים. משך ילדותו
יבקש לגדול, ובעת בגרותו יבקש עוצמה. והנה עת זקנה הבין, כי כל
ימיו בן חורין נקרא, חופשי לחיים וחופשי למיתה, וערב לו אין
תחת חירותו, והאדם כולם בני חורין וזאבים.
בפאתי מרחקים בדרום, מעבר לאופק הנסמך, הרים ומדבר. שם ישנם
עוד חיים אשר לא ידעו מלט מהו, ומלחמות ממון זרות ומוזרות
בנופים רכים באין קץ. שם אנשים אין, ואדונים אין, והעש אינו
נמשך לאפלולית ליל בודדה. ובעת הליל עוד צפים שם כוכבים בשמי
שחור עמוקים, מאורות זכים מכל, נקיים וטהורים, וההרים הם זקיפי
המקום ואדוני הארץ ההיא, גסים ומאיימים במראיתם ועדינים
ונפלאים במהותם. נהרות של מים זורמים שם, בעתות גשמים צלולים,
ובנאות המדבר עצים וירק. שם מעוז לחירות החריפה והמבליחה מכל,
אמת מרצדת וחכמת טהורים שוכנים שם, בלא בצע ובאין בני חורין.
וכל אשר פדו נפשם בעבור זה שאין לבקשו, וביקשוהו בכל זאת, שם
עליהם ללכת, ושם עליהם לעשות להם בית. אך לשם לא ירצו ללכת,
ולא ילכו לעולם, כי סמאו, סמאו לעד, ואיוולת להם לעולמים. כי
שיקרו עד אשר דברו אמת, אמת בזויה וכנות כוזבת. והדעת התפוררה
ונבונים היו כסילים, והכשילו עצמם עד אפר, עד לא יהא עוד גורל
אדם אלא לכזב ולביזיון, מעשה ידם.