בערוב שחר בראות זיו וזהר פני מאורות מנחמים בארץ אפר, בת-קול
נוראה ונפלאה פוקדת, נושנים ניעורו משנתם, יקיצת רפאים אלי
מוות. ובמלוא חמת השמיים זדון אל-מותי אשר בלא זרע ובאין צאצא
וכלום מחילה לו, וראו הלבין העשב אשר צבעים לו מקדם כירוק
וכצהוב וחום כאדמה עצמה. ובעת שלוות אמצע-יום בעין רקיע מבהיק
הבזיקה מכת ברק אשר לא הייתה כמותה וכמוה לא נתכוונה עוד
להיות, והיא פילחה הכל לשבריר חיי נצח, והכל הבהיק בטוהר
מלובן, והארץ המתה נמלאה שוב חיים ושבה ומתה כלעומת שהייתה.
והשדות נמלאו ערפדים, ובעורף האויב המתים ובמרחקים צוהלים עוד
שדים אדומים. ונגינה לא תשוב להתנגן, אף פיללו עוד לשם נעימת
נס ומצוות חסדי אדירים, ואך הצורם בלחני העולם העתיק פרט על
מיתרי החיים בממלכה אשר לא נוי לה ולא חזון, והתקוות הפכו כזב
וחדלו. ומלך שם ישב בעירו הנצורה, גולה בממלכתו שלו ומחוצה לה,
וייחולים לו מעטים וצופה הוא אך מרה. והכל סביב גדרות-גדרות
וחומות בצורות, ובתוך החומות שדות, ואיכרים אמיצי לב עודם
חורשים בהם אל אור חמה, ומחוץ לגדרות ולחומות הלבין העשב,
ובליל ערפדים מתהלכים ומתגנבים שם, וייסורי דווי וקללת עתיקים
על הארץ ההיא ועל העיר הנצורה ועל המלך באין ממלכה, ויקיץ הקץ
על עשור שנים במעלות קדומים אשר אינם עוד בערבות נוי ושחר ובבת
עין אדם, נסתלקו מאורות עתיקי יומין לבל ישובו ונחושת וברזל
כלי נשק ושרי צבאות קרבו להכריע, ואיה מרתיעם כשפוי מאשפי
טירוף? |
