הם לקחו לה את החיוך.
ככה לאט לאט, זה גנב קצת וההוא עוד טיפה, השלישי רק קמצוץ כדי
שיהיה במה להיזכר.
אבל יחד הם לקחו את כולו.
וזה לא שהיא נלחמה ממש, זה לא שהיא שמרה לעצמה הכל או חס
וחלילה הייתה קמצנית, להפך, היא דווקא נתנה אותו באהבה, לא
מתייחסת לחישובים של "כמה נגמר - כמה נשאר"
ואז בלי לשים לב הוא נגמר לה. אף אחד לא השאיר לה משלו, אף אחד
לא נתן והיא התביישה לקחת.
אז היא התחילה לצאת ולצוד לה חיוכים. בבארים- בתחתיות של כוסות
הבירה, ב"צ'ייסר חינם".
בבתי-קפה בין שיחה אינטלקטואלית-חברית לאחרת. אפילו ברחוב,
בפנים נבוכות, מופנות לריצפה.
היא צדה מאות חלקי חיוכים, רק שאחרי שהשיגה אותם כבר לא רצתה
בהם, אף אחד מהם לא הרגיש מתאים, לא הרגיש באמת טוב. היא
המשיכה אמנם עם הציד, אבל רק מתוך הרגל, תקראו לזה שיעמום
אפילו.
אבל איכשהו אפילו שחזרה עם שלל גדול במיוחד היא תמיד חזרה
הביתה בהרגשה של הפסד.
את החיוך שהכי רצתה לא השיגה, כמעט כל ערב הוא התחמק לה, ויום
אחד הוא כבר לא היה שם.
היא נהייתה אובססיבית לגביו, רואה אותו בפנים של כל אחד שעבר
ברחוב, חושבת כל יום על איך הוא נעלם לה , איך תשיג את החיוך
הזה כי רק אותו רצתה.
הייתה מקיימת מארבים ליד איפה שנהג להסתובב, בפינות הרחובות
הכי מוכרים לו והוא לא בא.
יום אחד בסיור שיגרתי היא ראתה אותו, הנשימה שלה נעתקה לרגע
ארוך, היא יכלה להרגיש את הדופק פועם לה ברקות. בשקט בשקט בלעה
את הרוק והחלה שולפת חץ ארוך מאשפת החיצים שלה, מותחת את הקשת
עד שזו איימה להתפקע וכיוונה.
דרוכה כולה היא המשיכה לעקוב אחריו עם החץ, יודעת שהחיוך הזה
שלה עכשיו, רק שתירה, רק שתשחרר כבר את החץ הארור.
היא הורידה את הקשת, שיחררה את האחיזה ונשמה עמוקות,"אין דבר
שרצתה יותר מאת החיוך הזה".עכשיו היא הבינה, אבל לא ככה. זה אף
פעם לא יספיק. |