עזבת אותי.
בבת אחת עזבת אותי.
לא חלום, לא זיכרון... פשוט עזבת, פשוט לא נמצא.

אני מצטערת, לא הצלחתי... לא הצלחתי להשאיר אותך רענן.
רק תבוא לעוד חלום אחד, אז מה אם רק לזמן שאול?

פתאום אני לא מרגישה אותך יותר!
הריח שלך מתחיל להתמוסס מהאף, המראה שלך מתחיל להיטשטש... הבית
מתחיל לשנות צורה ומוחק אותך ממנו. אני לא רוצה למחוק אותך
ממנו! ולהביט בתמונה הישנה שבמטבח לא מעצים את הנוכחות שלך
בשבילי יותר! היא לא מדברת אליי יותר! היא לא צובטת לי בלב
יותר!! למה? איפה אתה?  הקול שלך... רק במעומעם... אני לא ממש
זוכרת... וזה חרא! זה חרא של דבר! אמנם השיחות הטיפשיות ביותר,
אבל הן היו שיחות של שיא תשומת הלב!!! שאף אחד אחר לא העניק
לי!.. ולא מעניק לי עכשיו...
ועכשיו, קשה לי לפעמים לזכור...

למה הלכת?
אני לא אראה את אבא שלי יותר בחיים! בחיים לא! זה משהו שאפשר
בכלל לקלוט?
תחזור! תחזור, תחזק אותי, אני יודעת שלא היה לנו את הקשר הכי
קרוב, אבל תן לי הזדמנות לשפר את זה! לא הייתה אפילו הזדמנות!
פספסתי, הפסדתי אותך בדיוק כשרציתי לנסות!
אתה היית מאמין בי. היום אין אפילו נשמה בודדה בעולם שמאמינה
בי. מגיע לי לטעום מחוסר האמונה הזה, אני יודעת, אבל... בכל
זאת, לכל אחד יש חמלה, לא? צריכה להיות, בכל אופן.
אתה נעלם לי. אפילו האבא שקיים אצלי, בתוכי, בזיכרון, מתחיל
להעלם לי. גם הוא עזב.                  
אתה, אני יודעת שלא תחזור, אבל הוא? מה אם הוא לא יחזור?..