זה לא בדיוק סיפור קצר אלא קטע קטן מספר שכתבתי. (שיש לו 105
עמודים) אשמח לקבל תגובות כנות לגבי הקטע ולגבי קהל היעד שאני
יכולה לכוון אליו לפי זה (תבינו, אני חושבת שזה מיועד לנוער
בעיקר הבעיה היא שלדעתי סגנון הכתיבה הוא מאוד שונה ולא מדבר
אל הרבה בני נוער

ברחתי מהבית.
למרות שאי אפשר לקרוא למקום הזה בית, המחשבה להגיד את המילה
הזאת, בית, נעימה מדי בשביל לא לעשות זאת. ברחתי מהמוסד. הכפר.
או איך שלא קוראים לזה.
אני הולך לי שוב, בין אספלט לאספלט, חצץ לחצץ.
היה לי כל כך קשה לברוח משם.
שבועיים בלי כלום החלישו אותי, זה ברור. הם גרם לי להבין שכבר
אין מוצא, ומכאן, אני חייב לעלות. אז התחרפנתי וצעקתי קצת,
נתתי להם להביט אלי בהתנשאות חמורה כזאת, כשמהצד ראיתי את
הצביעות שבעיניים שלהם. ונמאס לי. נמאס לי לעשות את זה. שוב
ללכת לפעילויות, שוב ללכת לבדיקות, לקחת את הכדורים. לצפות כל
יום באנשים חדשים שמגיעים ולדעת שגם אני הייתי ככה בהתחלה.
אפשר לומר שזה חישל אותי, וזה טוב.אבל אני לא יכול יותר. אני
כבר לא אגע בשום דבר, אני כבר לא חושב על זה יותר מדי אפילו.
אני רק ממשיך לנשום בחוסר חיים, ולקוות שאוכל למצוא משהו טוב
יותר מהזבל הזה. ואז אני נזכר בנגה.
על מי אני עובד? על מי עבדתי? אני אוהב אותה. אני אוהב אותה כך
או אחרת. אני חושב שאני תמיד אוהב. אני חושב שזה לא עבר ולא
יעבור. וזה בשבילה. הכול בשבילה. הבריחה. אני מתכנן לעצמי את
הכול. אני אגיע לשם, לתל אביב ואני אגש ישר אליה.
בזמן שאני עומד בכביש הראשי, מרים את ידי גבוה בבקשה לטרמפ,
אני חושב על כל זה.
מישהו יכול לתת לי טרמפ לתל אביב? בחור חמוד, נאה, גבוה,
עיניים כחולות. אין לו הורים, הוא גר בבית יתומים, התמכר לסמים
לאחרונה ואחרי שזרקו אותו למוסד גמילה הוא ברח משם. הוא מאוהב
עד מעל לראש באיזה בחורה שיוצאת עם האדם שהוא הכי שונא בעולם,
או לפחות את אבא שלו. ובנוסף, מחפש טרמפ. מישהו מוכן?
טוב. מזל שכל זה לא כתוב לי על המצח.