[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יובל לב
/
ריקי וצחי - רבקה ויצחק

(מסיפורי המסעות למחוזות התנ"ך)

"היי ריקי, איפה את כל הזמן? אני חייב לצאת ואני לא מוצא את
נעלי הבית שלי."
לא נשמעה תשובה.
"היי ריקי, בחייך, אני לא רואה כלום. מתי הורדת את התריסים
בבית?"
"איזה תריסים צחי, מה איתך אנחנו חיים באוהל. מה פתאום תריסים
בראש שלך. חוץ מזה, נעלי בית? השתגעת צחי? ממתי יש לך נעלי
בית?"
"מה אין לי?"
"לא מותק שלי, אין לך. אני יכולה לחשוב על עוד כמה דברים שאין
לך."
"נו ריקי, בחייך תעזרי לי, אני לא רואה כמעט שום דבר."
"ואני אשמה? זו באמת לא האשמה שלי. אני מאשימה רק את אבא שלך,
אין לי ספק שהוא אשם. רק בגללו בא לך הקטראקט הזה. ככה גם
אומרת הרופאה."
"מה זה קשור לאבא שלי ריקי? את יכולה להסביר את עצמך? מאיפה
ההאשמות האלה. מאיפה הרופאה שלך יודעת כל כך הרבה? היא אפילו
לא הכירה את אבא שלי, והיא בכלל רופאת נשים. מה היא מבינה
בעיניים? ומזה בכלל הקטראקט הזה? מאיפה את ממציאה ביטויים
כאלה. מי בכלל שמע על דברים כאלה?"
"אתה לא חייב להאמין בשום דבר איציק. אז אין לך קטראקט, תקום
מהמזרון, תחפש לעצמך נעלי בית ותצא לעניינך. מה אתה רוצה ממני?
אני עסוקה."
"אבל ריקיל'ה, את יודעת שאני לא רואה ממטר. למה את לא רוצה
לעזור לי?"
"טוב מותק, חכה עוד רגע. אני באה. רק אוריד מהאש את הסיר הכבד
הזה שאתה לא מושיט יד לעזור לי.
"איקי חמודה, בואי תעזרי לי עם הסיר הזה. אני צריכה לעזור
לצחי."
רבקה נכנסת לאוהל ונגשת אל בעלה.
"אי אי אי אי איציק, אתה ממש בלינדר. הנה הסנדלים שלך", הושיטה
את ידה נטלה את הסנדלים ונתנה אותם בידיו. "לנעול אותם בעצמך
תצליח?" רטנה.
"חכה צחי, אל תשתולל ככה. הנה, תכניס את כף הרגל לכאן... עכשיו
את השנייה לכאן. תצליח להגיע עד הפתח לבד? אוףףף כמה שזה
מתסכל."
"מה את רוצה ממני, ריקי? את לא עיוורת. אני זה מי שצריך
להתלונן. הלא כן אשתי היקרה? אשתי היפה בנשים? הלוואי שיכולתי
לראות אותך מעבר לערפל הזה שעל העיניים הדפוקות שלי? אבל מה
זאת אשמתו של אבא שלי? הוא כבר לא חי הרבה שנים."
אהה, שכחת כבר? כל כך הרבה זמן עבר? הרי אתה בלינדר כמעט מאז
העקדה. השכיב אותך הממזר הזקן על המזבח, קשר אותך כשפניך אל
על, נכנסה לך השמש לעיניים ושרפה לך את העדשות. לפחות היה
מרכיב לך משקפי שמש, אבל אתה יודע יפה מאד צחי, אישי האהוב,
שהוא - אבא שלך, לא התכוון שתקום מעל המזבח, אז בטח שלא היה
איכפת לו שבינתיים תתעוור, ולך לא היה את השכל לסובב את הראש
ולהסיט את המבט, נכון מותק?"
"מה רצית שאעשה ריקי? המאכלת הייתה בידו, מורמת מעל צווארי.
דאגתי נורא. הוא באמת התכוון לשחוט אותי שם. ממש כך."
"איזה בוק היית איציק. לא יאומן. הרי הוא היה כבר בן יותר ממאה
שנים, לפחות כך סיפרתם לי. איך המשוגע הזקן הזה סידר אותך ככה?
איך נתת לו? בעיטה אחת והיית מעיף אותו לכל הרוחות. מה הוא חשב
לעצמו? לקיים טקס פגאני שכזה ולשחוט את הבן יקיר לו? במקומך
הייתי מעיפה לו כמה בעיטות כאלה ש..."
"שה... ריקי, די אישה! לא תדברי ככה על אבא שלי. הוא היה שייך
מכובד מאד. מה את בכלל יודעת?"
"אני לא יודעת שום דבר צחי, רק את זה שכעת אתה לא זז בלי
התמיכה שלי, ואני יודעת שלא אני לקחתי את הבן שלי לעקוד אותו
על המזבח ולשחוט אותו בשביל איזה חבר דמיוני שמצווה אותי לעשות
דברים משוגעים שכאלה. אני גם יודעת שאם אמאלה שלך הייתה יודעת
מה שהוא מתכוון לעולל, הייתה שולחת לאבאלה שלך איזה רוצח
שכיר."
את לא יודעת את זה ריקי. נו באמת, את לא הכרת אותה. היא מתה
לפני שאליעזר הביא אותך אלינו."
"זה נכון רק חלקית מותק שלי. אבל אני בכל זאת הכרתי אותה. כבר
שכחת. מאיפה כל הגפרורים שאני מדליקה איתם את האש? אתה המצאת
אותם? האם לעוד מישהו בעולם הזה יש גפרורים? מצית?"
"כבר שכחת שהרופאה הג'ינג'ית ההיא, והחברים שלה שבאו לבקר
אצלנו, לקחו אותי למסע ההוא, לבקר ולהכיר את אמא שלך? הם הרי
חברים כל כך טובים שלה. תשאל את איקי, היא הייתה יכולה לספר לך
הרבה דברים עליהם. אבל אני כל כך שמחה שהכרתי את החבורה הזאת.
אתה אולי שוכח את מה שסיפרתי לך, או שאתה פשוט מתעלם, לא
מאמין. חושב שאני מספרת לך פנטזיות, ואתה רוצה שאכתוב את זה
בספר. אפשר לחשוב שיש מי שיוציא אותו לאור בימינו."

"יאללה צחי, גמרת? אני יכולה לחזור למטבח שלי?"
"גמרתי ריקי. רק תנחי אותי חזרה לאוהל, אל המזרון שלי."
"יופי. כעת אני כלב נחיה. תגיד מותק שלי, לא מתאים יותר שתעשה
מעשו כלב נחיה בשבילך? ממילא מה הוא עושה כל היום? רק יוצא
לצייד. רק בשביל בשר צבי שאתה כל כך מתאווה לו. תראה את
יענקל'ה. עוזר לי במטבח, מבשל, מנקה, ממש בן לתפארת, אוהב כל
כך את אמא שלו, ואחיו הגדול, רעבתן כמוך, בוק כזה, חוץ מלצאת
לצייד לא עושה דבר ולא לומד דבר, מתאמן בקרבות מגע, כאילו שהיה
יוצא מחר לאולימפיאדה. מה יש לכם הגברים עם תרבות הגוף הזו?
אולי תעשו משהו מועיל מדי פעם?"
"ריקי מותק, מספיק להתלונן כל הזמן. לא מספיק לך שאני, בעלך,
אוהב אותך?"
"אוהב אותי צחי? באמת? אתה ממש אוהב אותי? כבר שכחת את הקטע
ההוא עם אבימלך מלך גרר? כשביקשת שאתחזה לאחותך? זוהי אהבה
איציק? כך אוהב איש את אשתו? הרי היית מוכן למכור אותי למנוול
הזה כמו שאביך עשה לאמך."
יצחק מרכין את ראשו כמודה באשמה:
"אבל ריקי, יקירתי, אשתי, אהובה שלי, הרי שנינו יודעים שזהו
מנהג הארץ. לא היית רוצה שיהרגו אותי וממילא ייקחו אותך
כשבויה. אז לפחות קניתי לנו זמן עד שאבימלך ייזכר ויירגע. אילו
היה בכוחי, הייתי מחריב את כל ממלכתו בשבילך, אבל הרי מעולם לא
היה לי צבא כמו לאבא."
"נו טוב איציק, אבל אני לעולם לא אוכל לשכוח את הקטע הזה,
למרות שאני באמת אוהבת אותך, ורק בשביל המילים היפות אני כאילו
שוכחת."
"בסדר, אהבת חיי, הנה עשו חוזר," הסיט יצחק את השיחה שלא נעמה
לו כעת ושינה נושא. "אני מריח אותו וגם שומע. הוא בטח הביא צבי
צעיר. קחי ממנו ותעשי ארוחת צהרים דשנה כמו שאת יודעת. נו
באמת, אחר כך נדבר על העתיד של הילדים. או-קיי ריקי? אני מתחיל
להיות רעב. גם יענקל'ה לא מי יודע מה חרוץ. הוא תחמן. את זה
אני יודע לבטח. ירש את זה ממך. קחי אותו שיעזור. עשו כבר מתחיל
לפשוט את עור הצבי שצד. הוא ילד טוב. באמת. אני אוהב אותו
מאד."

שעת הצהרים הגיעה. ארוחת הציד על השולחן. המשפחה אוכלת ביחד.
"איך הצבי אבא?" דורש עשו.
"אך איזה יופי. בשר מעולה עשו ילדי. גם אמך עושה ממש קסמים
בבישול שלה. ואתה יעקב, מה אתה עשית?"
"אני בישלתי את הנזיד אבא. טעים לך?"
"כן בטח, נזיד מעולה. עשו אכלת מנה מהנזיד של יקי?"
"אהה באמת טוב. אפשר עוד מנה יקי? אני מוכר לך את הבכורה בעבור
מנה נוספת מן האדום האדום הזה."
"וואללה, תראו איך עשו אוהב את נזיד העדשים. קח אחי, מלאתי את
קערתך. בשביל הבכורה תקבל אפילו עוד מנה."
"האם זה חוקי אבא, למכור את הבכורה בנזיד עדשים", שואל עשו.
"לא כתוב בשום מקום שלא. אז נראה שזה חוקי. רוצים לכתוב את זה
על מסמך רשמי, ילדים?"
"למה לא", קופץ יעקב בשמחה. אפילו אני יכול לכתוב. אמא את רוצה
להיות עדה? אבא הרי לא רואה שום דבר."
"בסדר ילדים, רק לא עכשיו. אין משיחין בשעת הסעודה, גם לא
רושמים מסמכים. אחרי שעשו ישטוף את הכלים נתפנה לזה".
"אני לא שוטף כלים היום. זה התור של יקי." קופץ עשו בכעס.
"בסדר אמא, אני אשטוף היום. ממילא כבר הרווחתי את היומית שלי",
כך יעקב. "מתי הניתוח של אבא? את חושבת שאחרי זה הוא יראה
משהו? שיבחין בינינו?"
"איזה ניתוח", מתרעם יצחק. "למה אף אחד לא מספר לי שום דבר"?
"הניתוח להסרת הקטראקט שלך אבא", אומר יעקב בפליאה. "שכחת? אתה
רק עיוור. מה זה, התחלת כבר לאבד גם את הזיכרון? זה כבר מתחיל
אבא? אתה עוד לא כל כך זקן!"
"אל תתחכם איתי יקי", מרים יצחק את קולו. "למה אתה חצוף כזה
היום?"
"בסדר אבא, בסדר, סליחה. אל תתרתח. אבל זה חשוב הניתוח הזה.
אולי תצליח לראות יותר אחריו."
"אני לא יודע שום דבר על שום ניתוח. ריקי, מה יעשו לי בניתוח.
אני לא מכיר שום רופא עיניים ואני לא אתן לרופאת נשים, אפילו
ג'ינג'ית ואפילו יפהפייה, לנגוע בעיניים שלי. את מבינה את זה
ריקי?"
"צחי תפסיק לצעוק. אנחנו אוכלים צהרים עכשיו. בלי סקנדלים.
בסדר? אסביר לך מה שהרופאה הסבירה לי. ניתוח כזה הוא פשוט מאד.
מסירים מעל העין את העדשה העכורה, שבגללה אתה לא רואה, ובמקומה
מכינים עדשה מלאכותית בהתאמה מוקדמת, ומשתילים אותה בעין. אחרי
ההשתלה אתה תראה הרבה יותר טוב. הבנת?"
"נהדר. מה זה עדשה, ריקי", שואל יצחק.
הסבירה לו.
"אז אם זה כל כך פשוט, אז שיחליפו גם את העדשה של העין
השנייה".
"אולי הם יעשו את זה. רק לא באותו היום ולא באותו הזמן. רק
אחרי שיראו תוצאות טובות."
"ואת אחראית שזה יצליח, ריקי?"
"מה פתאום אני אחראית? אתה חותם שאתה מסכים, והרופאים עושים את
הניתוח. הרופאה אמרה שזה לא לוקח יותר מרבע שעה".
"רבע מה?" כך יצחק.
"רבע שעה, כמו ששמעת? אולי יחליפו לך גם את העדשות של השמיעה
איציק?" צוחקת רבקה.
"שמעתי, ריקי. ואני עדיין לא מבין", אומר יצחק.
"תשמע צחי, אני באמת מצטערת. נסחפתי להתבטא במושגים של תיירי
הזמן האלו. הם לימדו אותי כמה מושגים שאתה עוד לא מכיר. שעה
זהו פרק זמן, משהו כמו הזמן שדרוש לנו לגמור ארוחה משפחתית.
"להם יש מכשירים למדוד את הזמן. קוראים לזה "שעון". בכל שעה יש
להם 60 דקות. דקה אחת זה זמן קצר ורבע שעה זה חמש עשרה דקות.
"זה לא כל כך מוחשי כשלא משתמשים במושגים האלה, אבל רבע שעה זה
אולי הזמן שלוקח לך לשתות כוס חלב חם. אז בזמן הזה הרופאים
מספיקים להחליף לך עדשה של העין."
"אני המום ריקי. איך הם עושים את זה? את ראית?"
"לא צחי. איך אראה? אבל זה מה שסיפרה לי דוקטור שדה. הרופאה."
"מזה דוקטור אמא", שואל יעקב.
"זה תואר יקירי. תואר מכובד מאד, שצריך לעבוד וללמוד הרבה מאד
לפני שמקבלים אותו. אבל אצל האנשים ההם, זהו תואר לרופא",
מסבירה רבקה.
"גם לנשים", מזדעק עשו, גם להן נותנים תואר?
"למה מותק, למה לא לנשים? מה זה מפריע לך?"
"אבל לנשים אסור ללמוד, נכון אבא?", מתווכח עשו.
"לא נכון בני. מותר להן. הן לא חייבות, אבל מותר."
"אהה", מהמהם עשו ומשתתק.
"מתי יבואו לקחת את אבא לניתוח, אמא?"
"אף אחד לא יודע יקי", עונה רבקה בדאגה רבה, "הם באים פתאום.
אין אפשרות לקרוא להם. הם באים מהעתיד. כל כך הרבה דברים
מופלאים אצלם, שאף אחד לא מבין. איקי עוד זוכרת הכל אני מניחה.
גם אמא שלך איציק, הייתה מלאה התפעלות, והם עושים ניתוחים כל
יום. לא רק בעיניים. בכל איבר שצריך."
"אבל ריקי, האם אמרו מתי יבואו עוד פעם?", דורש יצחק לדעת.
"אמרו, אבל אנחנו לא יודעים איך הם מחשיבים את הזמן שעובר
אצלנו. הם באים בספינת זמן. הם יכולים לבוא בכל רגע, אפילו ממש
עכשיו. אני לא מבינה איך זה עובד, אולם הם היו כאן כבר מספר
פעמים".
רבקה נשמעה עצובה. מאד הייתה מאושרת לפגוש את המופלאים ההם עוד
פעם. את רות הג'ינג'ית, את צביקה הקפטן, את אבי - הבן של רות
הרופאה, ואפילו את הפרופסור מהחוג לתנ"ך. גם הוא הרשים אותה
בידיעותיו הרבות.
כל כך התלהבה והתרשמה מהפגישה עם חמתה - עם שרה, אם בעלה יצחק.
כל כך מופלא היה בעיניה אותו מסע קצר בזמן, בו נלקחה להכיר את
חמתה, שהייתה עוד בחייה אז, זכתה להכיר אותה, לראות הכל, לשמוע
את הקולות, את הסיפורים, לחוש בידיה את המתנות הרבות שהביאה
איתה שרה אל עולמה, ממרחק אלפי שנים, מזמנם של המבקרים, שלבושם
שונה כל כך, מבטאם מוזר, חוכמתם הרבה.
רות הרשימה אותה יותר מכל. היותה רופאה כבש את לב רבקה. כל כך
קסם לה להימצא במחיצת האישה היפה, החכמה הזו שיודעת לרפא
אנשים, להביא מזור לכאבם.
רבקה התענגה על הסיפורים ששמעה מפי האורחים. במיוחד עניין אותה
הסיפור שאפילו באזני שרה לא סופר. כיצד יצאו בחשאי, אחרי
שהחזירו את שרה לאוהלה, והשאירוה עם המשרתות בשובם מהמסע ההוא
אל זמנם. כיצד עקבו אחר דרכם של יצחק בעלה ואביו, אל הר
המוריה, כיצד שמרו עליו מרחוק מכל פגע, כיצד כיוון בנה של
הרופאה את כלי הנשק שלו ממרחק גדול, כיצד ירה ופגע במאכלת
שבידי אברהם, וכיצד פקד עליו להניח לנער העקוד.
את הסיפור הזה השביעו אותה שלא להשמיע באוזני יצחק לעולם. הוא
לא צריך לדעת עליו. בשבילו- מלאך אלוהים בא להצלתו.
"הסתתרנו מאחורי שיח עבת במרחק של אולי שלוש מאת מטרים מהמזבח
שבנו שם על הר המוריה, והשקפנו בשקט אחר התנהלות הטקס", סיפר
אבי שדה לרבקה".
"ידענו מהי העלילה. היא כתובה בספר התנ"ך המספר את עלילות
זמנכם, ולא רצינו להפריע ולהתערב". "חששנו רק שמשהו ישתבש
וישתנה מהעלילה הידועה לנו, והיינו מוכנים לפעול אם נצטרך".
"ראינו את אברהם ואת יצחק מגיעים למקום שבחר אברהם. יצחק נשא
על גבו ענפי עצים לבניית המזבח. הוא היה תמים כמו שה. לא הבין
שהוא הקורבן המיועד.
"ביחד הם בנו את המזבח, כשהנער יצחק, ממלא את כל הוראות הבניה
של אביו הזקן.
"מפעם לפעם שלח יצחק מבטים סביב, לראות מהיכן יבוא הקורבן, לא
ראה דבר לנגד עיניו, אולם ברוב תמימותו, המשיך לבנות.
"ואז לפתע, בא אברהם מאחוריו והטיח בראשו אבן כבדה, וכשאבדה
הכרתו לרגעים ספורים, עקד אותו היטב אל המזבח, פניו כלפי מעלה,
שלא יחמיץ דבר מהטקס.
"יצחק נראה כמי שאינו מבין מה פגע בו. שכב בשקט, המום, ולא
הניע איבר. אברהם החל להתפלל בדביקות רבה, ואז הוציא מכליו
סכין שוחטים גדול, בדק אותו בקפידה, העביר אצבעו הבוחנת על הצד
החד, לבדוק אם חד הוא מספיק, אם יתאים לתפקידו.
"כשנחה דעתו, הרים עיניו אל על, ונראה כמי שמבקש אות מהחבר
הדמיוני שלו, ואז הניף את המאכלת מעלה, וכבר החל להורידה אל
צוואר הנער הכפות אל המזבח".
אבי שדה לא חיכה עוד. הוא סחט את הדק רובה הצלפים שלו. הירייה
הבודדת הפרה את הדממה המוחלטת ברעם נפץ חד ומפחיד.
המאכלת ניתרה מתוך ידו של הזקן והועפה ממנו והלאה.
קול רם עלה מהמגאפון שבידי אבי שדה: "אברהם אברהם אל-תשלח ידך
אל-הנער, ואל-תעש לו, מאומה."
אברהם היה המום. הביט סביב ולא ראה דבר. המאכלת הייתה זרוקה
מטרים ממנו והיא מעוותת ופגועה. שלח ידו והרימה. בדק אותה
בזהירות, חיפש שוב להבין מה אירע ונפלאה מבינתו.
חזר אל המזבח ובידו המאכלת, מוכן להמשיך בטקס מהמקום שנקטע.
יצחק שהיה עקוד היטב למזבח, נראה כבמצב קטטוני. כאילו השלים עם
מותו הצפוי וכאילו כבר מת. לא ניסה לנוע ולזוז. חיכה למכת
הסכין שתסיים את חייו מידי אביו הנערץ.
עוד ניסיון לשחוט את הנער עלה בירייה נוספת, ושוב הועפה
המאכלת, והפעם הושחתה סופית.
"אברהם אברהם אל-תשלח ידך אל-הנער, ואל-תעש לו, מאומה." הרעים
המגאפון בשנית. "חדל!"
הזקן המבוהל חיפש וחיפש ולא מצא את מקור ההפרעה. התיר את כבלי
בנו כמצווה עליו, נשא אליו מבט אחרון ופיו ירה את המשפט
הנורא:
"ניצלת, בן נעוות המרדות. חייך ניצלו הפעם. לא תראו עוד את
פני, לא אתה ולא אמך הנואפת. לא בני אתה, אף פעם לא היית
בני."
"כך אמר, הסב פניו לאחור וכשל בין השיחים בדרכו חזרה. את יצחק
אספנו אל ספינת הזמן שלנו כשהוא המום ומחוסר הכרה כמעט. הוא לא
הבין דבר ממה שעבר עליו. הוא היה כמסומם, ואפילו לא קלט את
דבריו האחרונים של אברהם, לפני שנפנה ללכת מהמקום".

"אמא שלך" אמרה רבקה ליצחק, "נתנה לי חלק מהמתנות שקיבלה
בביקורה אצל האנשים ההם, בזמן שלהם. החשוב מכל היו הגפרורים.
כל כך הם מקילים על חיינו. מה הייתי עושה בלעדיהם".
האנשים ההם חזרו ובאו אצל אוהלם לבקר ולראות כיצד מתנהלים
חייהם. הרופאה בדקה את יצחק העיוור כמעט לגמרי:
"יש לו קטראקט מתקדם רבקה. אני יכולה לסדר שניקח אותו איתנו
לזמן שלנו, ינתחו אותו ויצילו את הראיה שלו. אבל כאן, אצלכם,
אין שום דבר שאוכל לעשות למענו." היא הסבירה את דבריה בצורה כה
טובה, שרבקה חשבה שהבינה הכל.
"מתי אתם יכולים לעשות זאת רות?"
נגיע אליכם יקירתי. זה לא בידי אלא בידי ה גברברים הללו, הבן
שלי והשותף שלו שמנהל את כל ההצגה. אבל תאמיני לי רבקה, יש לי
השפעה עליהם, הם לא יתחמקו, נכון יקיריי?"
הייתה הסכמה.
הפרופסור שאל המון שאלות. רבקה הייתה נבוכה. לא ידעה לענות.
יצחק והילדים לא ניסו להתערב.
"בוא הנה צחי", קראה רבקה בכעס. "מה אתה מתחמק. האיש רוצה לקבל
תשובות." אבל הוא רק מצמץ בעיניו במבוכה משל עצמו, ולא הוציא
אפו מהאוהל.
"ומה איתך עשו? ואתה יקי?"
"תגידי לו אמא, שאני הולך לצוד איזה צבי בשביל כולם. אחד גדול
כזה, ויקי יכין נזיד עדשים משובח הפעם, לא כמו תמיד. בסדר
יקי?", התרברב עשו.
"לא יא אחי, אני הולך לחלוב את העיזים עכשיו. אולי אתה תעשה
משהו לארח את האנשים? אבא תגיד לו!"

יצחק התחבא באוהל. עיניו מצמצו ונצצו מול שמש הערב. השיחים
הטילו צל מתארך והולך. הוא הביט אל האורחים ולא ממש ראה אותם.
גם בפעם הקודמת, שם בהר המוריה, כשקם מהמזבח, כבר אז התקשה
לראות. עכשיו לא היה סיכוי  שיכיר אותם. אבל הבין שהאישה שבין
האורחים היא רופאה מופלאה, ואולי בזכותה תוחזר ראייתו אי פעם.
"אני יצחק בנו של אברהם, בנה של שרה, וזו רעייתי רבקה", הצהיר
כשטרח לצאת לרגע לשמע גערותיה של רעייתו, "אלו שני בני, החווה
בידיו למקום שלא נמצאו בו כבר. עשו הבכור, ויעקב."
"אבא", צעק יעקב ממרחק, "לא נכון, עכשיו אני הבכור. זוכר?
קניתי את הבכורה בנזיד עדשים. אפילו אתה אישרת את המכירה אבא.
למה אתה אומר שעשו הוא הבכור?"
"אוי יקי, באמת, מה אתה רוצה? קנית את זכויות הבכורה. לא
שחזרנו את לידתכם, נכון? אתה הרי תעשה הכל כדי לזכות בבכורה,
אנחנו יודעים את זה. אפילו כשיצאת מבטן אמך, כבר התחרית על
הבכורה. אחזת בעקב אחיך כדי שלא יקדים אותך ויצא ראשון. זה לא
עזר לך אז. כזה אתה. תחמן. כעת שתוק ולך לעבודתך. קנית רק
קושאן, וזה שלך. תפסיק לדאוג כמו ילד, או שאחיך יכה אותך."
הסצנה הזו עצבנה את יצחק כהוגן, והוא נכנס לאוהל והגיף את
הוילון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ענת עצמון היא
כמו ענת ווקסמן
רק יותר כוסית
ופחות מעצבנת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/10 6:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל לב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה