שנים.
של אפר ובוץ וחול.
של קוצים נבזיים וחדים.
שיודעים בדיוק היכן למקם את עצמם.
ודם, ויבלות.
ועור מתחספס.
מאבד רגישות.
מאבד את מגע האדמה תחתיו.

היו הרים וגבעות.
אופקים חדשים ששללו לא פעם פעימה מליבי.
וגם פסגות תמירות, נגשבות.
שכבשה בדידותי.
שהקפיאו עצמותיי.

ונכון, לפעמים סיפקה החשכה מחסה.
ברגעי חסד בהם פסק אור השמש,
מלצרוב בעיניי.

גם נחלים רבים היו.
שוצפים או רוגעים.
כך או כך בהם צעדתי תמיד כנגד הזרם.

היו פעמים,
שעצרתי.
ופעמים שהמשכתי.
פשוט,
כך.
בלי מטאפורות



לעיתים,
כשידעתי שאין אף-אחד מסתכל.
לפחות לא בכדי לשפוט.
ריחפתי.
קצת.
מעל לסדקים.
שכבר לא כאבו.
(כאב זו באמת המילה הנכונה?)
תחת רגליי.
(את הנעשה אין להשיב)

- טוב שהזכרת לי -



היו כל-כך הרבה ימים.
כל-כך הרבה צבעים.
בהירים.
עד שעיני נצרבו.
דיממו.
מרוב סינוור.

ביום שבו עצרתי,
באמת.
נחתי לראשונה.

ומאז אני פה.
סגור בין קירות אפורים.
מסוככי עלטה.

בימים,
נושם אותה לתוכי.
סופח אותה אל כלל רובדי.
אלא אם היא חומקת מבעד לסדקים.

בלילות,
מתעטף בה ברכות.
נאחז בחזקה בחום גופה.
כשאינה חומקת אל בין הסדינים.
כמובן.

ואני כבר לא מעוניין בה.
ב-אמת.
שמישהו אחר ילך לחפש.
אותה.

פראייר.



אמרו לי
שהשמים היום.
שם, בחוץ,
בוהקים בתכלת שקופה כקריסטל.
וקרני השמש כחוטי משי זהובים,
נשזרים לאריגים בהשתקפותם על אדוות ים עדינות.

(הכתיבה שלך מליצית, שים לב)

איך הם עמדו שם,
ברחוב המטונף.
צווחים אל החלון האטום בקולי-קולות.
כל-כך התאמצו, רק כדי שאשמע.

(הדימויים שלך חלולים, תפסיק)

- כמה טוב שאתה פה. -


מה לעשות?
אני אוהב רק צבעים כהים.