כשהייתי קטן, אבא עבד בעבודה מוזרה,
שבגללה כל כמה חודשים - עברנו דירה.
אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא היה אדריכל
וזה לא מצא חן בעיני אימא בכלל,
אני זוכר אותה שואלת לעיתים קרובות:
"מתי?מתי כבר יגמרו הרחובות?"

באחד המעברים, עברנו לדירה נורא ישנה
ושם הבחנתי במשהו מוזר לראשונה.
כשנכנסתי לחדר שעבורי היה מיועד,
מבטי נלכד בשקע חשמל אחד.
הסתכלתי לעברו והוא הסתכלי לעברי במבוכה
עם עיניים פעורות ופה פתוח לרווחה

כיום אני יודע שכל השקעים נראים אותו הדבר,
אך כשהייתי קטן, זה נראה לי ממש מוזר.
הרי כבר ראיתי שלל שקעים קודם לכן,
אבל דווקא השקע הזה מצא בעיני חן.
יש לי השערה פשוטה, אני לא בטוח אם אני צודק,
אולי זה מפני שעד אז - לא ראיתי שקע בחדר ריק.

אני זוכר איך עוד באותו יום נעמדתי מול המראה
וניסיתי לשחזר בעצמי את  הפרצוף שהשקע הראה
וככה עשיתי פרצופים במשך כמה שעות
עובר על כל המגוון האפשרי של ההבעות.
לאחר ניסיונות רבים - מצאתי את הנכונה
זו שבזכותה הבנתי - מה הייתה הכוונה.

למחרת, קראתי לאבא לחדרי כשחזר מהעבודה
ושאלתי : "אבא, למה השקע תמיד מופתע?"
ואבא השיב שזה כי הילד שגר פה קודם לא גר פה יותר
ובמקומו הגעתי אני, ילד זר, ילד שונה,  ילד אחר.
"אז הוא לא אוהב אותי?" שאלתי ואבא פרץ בצחוק מתגלגל
"מה פתאום?" השיב "פשוט צריך לתת לו כמה ימים להתרגל".

לאחר השיחה עם אבא, גמלה בליבי החלטה,
מעתה אעשה הכול כדי שהשקע יפסיק להיות מופתע
לא ידעתי מה בדיוק אני יכול לעשות
אבל לא היה אכפת לי מהכול לנסות
מבלי לגעת ועם שמירה על מרחק כמובן
כי הכי חשוב להיות בטוח ומוגן

הקפדתי כל הזמן על ניקיון ועל סדר
דאגתי שיהיה הכי נעים בעולם אצלי בחדר
הקראתי לו סיפורים וסיפרתי לו בדיחות
כמה מצחיקות יותר וכמה מצחיקות פחות
ניסיתי הכול כדי שהשקע ישנה את הבעתו
אך בכל זאת לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו

אני לא זוכר מתי בדיוק אמרתי נואש
זה גם לא באמת משנה ממש
הבנתי שאין יותר מה לעשות
והפסקתי אפילו לנסות
המשכתי בחיי כמו שאני מכיר
והוא המשיך בשלו בתוך הקיר.

עברו כמה חודשים של שיגרה
עד ששוב הגיע הזמן  לעבור דירה
עמדתי בפעם האחרונה בחדר הריק
מבט פרידה אחד אחרון שאת הכול סורק
והעיניים התעכבו על השקע שוב ושוב
ואולי דמיינתי, אבל לרגע אחד, המבט המופתע
התחלף במבט עצוב.