אני כבר לא בוכה.
זה אחרת, הפעם. כתבתי על איך כאב משתנה בקצוות אך נשאר אותו
כאב ולא נרדמתי כל הלילה.
זה אחרת, כי זה מפחיד יותר. אלו יללות, כמו חיה פצועה. אני
חושבת על הכלבים שלי כשכואב להם. וכאב להם, לא מעט. וגם לי. את
האחרון קברנו ביער ליד הבית הקודם שגרנו בו. אבא שלי עטף אותו
ונפרד ממנו ובכה וליטף. אני הייתי איתו בשעה האחרונה, מוטל
בגינה, עם המון ריק בעיניים הכלביות הגדולות והיפות שלו. והוא
לא הוציא שום קול.
זה מפחיד יותר, כי יש בזה מן איבוד שליטה. שמוכר לי, שרע לי.
וצריך לעשות את זה בשקט, שלא להפחיד אחרים סביב. וזה הופך את
זה לקשה יותר, את הדבר הזה, שפשוט חייב לצאת החוצה.
אם הייתי מאמינה במישהו שם למעלה, בוודאי היינו בברוגז גדול
מאד. גדול כל כך, כמו של ילדים, שקיבלו מכה בחצר בית הספר.
בבית הספר היסודי יש מעין טקס מעבר בין כתיבה בעפרון לעט.
ניתנת רשות, אני זוכרת. אחרת אסור (אני חושבת שהמילה אסור קטנה
ומתגמדת, ככל שהשנים עוברות.)
המורה קבעה את גורל וצבע אותיותינו. והיה ילד, שכל כך ניסה
ורצה, לכתוב בעט כמו כולם. להראות ששכח את שגיאות הכתיב מאחור,
שהוא כבר בסדר, שניתן להרשות לו לכתוב את שיעורי הבית בעט.
ואני זוכרת שחתמו לי במחברת על אותיות נקיות ומסודרות בעט,
ואני זוכרת כמה הוא רצה, גם.
היללות האלו, אלוהים. שבר כל כך גדול והשאלה הגדולה והתמידית,
"מה הפעם". הפעם כי ככה. כי לא חסרות סיבות. כי עצב גדל ואין
לו מקום יותר. הוא מתפתח ומחליא את הכול. ואפשר לכתוב אותו,
לדבר עליו, לצייר, כל כך הרבה דברים, אפשר איתו. אבל להכיל לא.
להכיל אי אפשר.
חוסר האונים שובר כל לב. כל העמדת פנים צפויה להיכשל, זה כואב
יותר כשמפנים מבט, למדתי.
אנחנו נפגעים וחוזרים לזירת האסון, שוב ושוב. מה מניע את
החיפוש האין סופי הזה? מאיפה הכוח? אני כל כך עייפה ואין לי
תשובות.
יש לי ילדות, יש לי חיים שלמים לחיות. ואפס אחוז רצון. מאה
אחוז עצב. ילדים מתאכזבים אלפי אכזבות מינוריות ביום, כלבים
מתים, אהבות מתות.
אם הייתי יכולה, הייתי עוזבת אותי גם. אולי לוקחת פסק זמן, לא
סופי. אבל אני, לעומתך, גם הייתי מתגעגעת. אני כבר.
למדתי שלצרחות שלי יש גבול, גם הן נמוגות. ולמהירות הקול,
האור, אין שום קשר אליך.
אבל אני אהבתי אותך. אני רעדתי מהקול שלך. ואלו דברים שיש
לזכור.
אתה לא הנסיך, אתה לא השבלונה, גם לא התגשמות הפנטזיות
והאגדות. אתה לא, אף פעם לא היית. ודווקא בגלל זה, לגלות שהלב
שלי עובד שעות נוספות בגללך, כאב יותר.
זה פשוט כמו לפקוח עיניים ולראות אותך, ולהבין, שאתה לא הנסיך.
אני בטח שלא נסיכה. וכל היצירה והקרבה בינינו לא תוכל להציל
אותנו מעצמנו. וכמה הצלת אותי, בעצם. וכמה הקשבתי לך.
ודאגתי לך והשתדלתי כל כך. שתמשיך להיות החזק בים הזה שלנו,
יציב ומלא והגיוני. ואני עדיין דואגת. שלא תמצא אהבה. שלא תמלא
את החסר. אני יודעת מה אתה רוצה, הלכתי בדרך הזו בעצמי. לפני
ואחרי ששלנו נגמרה.
אין לי מה לבקש ממך, תמו ההתחשבנויות. אבל, הייתי רוצה שלא
תמחק את הימים שלנו. הייתי רוצה שתירדם בלי שום רגש או געגוע
אליי, אבל ששנייה לפני כן, תשחזר את הרגעים. קטנים, לא באורך
מלא. את הנשיקות שלנו, את הטעם.
אני אהבתי אותך כי ידעתי שתהיה מסוגל לזכור במדויק ובמזוקק את
התחושות לאחר הפרידה. איך צחקנו ובכינו ולא הייתה צרה בעולם
שיכלה לנו. תזכור את הלילה ההוא, שהיינו מאושרים כמעט. תזכור
את הבכי שלי בידיים שלך. את היללות. את האמת הזו שחיה בינינו.
תזכור גם בשבילי.
יש לי חולצה וספר שלך, ועוד כל מיני תזכורות מוחשיות כאן
מסביב.
אבל הכול שטויות, יקירי. אני אהבתי אותך.
זה כל מה שאני צריכה. |
