בדידות קרה עוטפת בידיים רפויות,
והעיניים כבר לא אותן עיניים.
רצית לרוץ אליו בלי לקבל תשובות,
אבל בסוף קיבלת כפליים.
ולפעמים התהיות קורעות רצף לא ידוע,
ולפעמים אותה דמעה, מגיחה בלי זעזוע.

רצית להניח ראשך על הכר,
ולחשוב על אחד שהיה פעם יקר.
אבל הזמן רק האיץ מרוצתו,
והוא המשיך לדחוף אותך איתו.
המשיך לעייף, ולהכריח,
המשיך לצעוק בלי להניח.
ואת ניסית לעצום עיניים,
ולגרום לו להיעלם באישון ליל,
ולהמשיך לישון
אבל עדיין...

לא יכולה להאשים אותו במה שכבר נשבר,
הרי לטובתך היה רק הוא לא מיותר.
כי בלעדיו היית שוקעת עמוק,
עמוק מדי.
אך הוא אף פעם לא מיהר,
(הוא רק ויתר)
ואת אהבת אותו מדי...

יצא לכם סיפור עם סוף מעט עצוב,
הוא לא חייך, כמו כלא אותך בכלוב.
ואת זעקת את נשמתך ורק רצית שיגמר,
הוא לא הקשיב לך, לתחינות,
ורק הוסיף לך עוד מנעול.
חשבת שפעם, רק אולי, אפשר היה אחרת,
אבל הסוף עצוב מדי, ואת פתאום נגמרת...