הריח שלך התאדה מהמצעים, ובמילא צריך להחליף אותם מידי פעם...
הכל מרגיש כל-כך מדומה, או לא מרגיש בכלל, תלוי מתי שואלים...
כל- כך התאמצתי להסתיר אותך, לטשטש את כל הסימנים,
לא להותיר ולו אף רמז לביקורייך,
שעכשיו אני מתקשה להאמין לעצמי שהיית, שנגעת, שחיבקת...
וגם כשהיית לא תמיד האמנתי,
כי תמיד התעקשת להזכיר לי שזה לא אמיתי,
וכל התקוות הקטנות שהיו לי, התעופפו יחד עם הפרפרים.
הלוואי והייתה לי תמונה, כדי לראות איך אני נראית כשאני
מאושרת,
או כדי לראות את האצבעות האלו שכל- כך אהבתי לשחק בהם ותמיד
הרגישו קצת כמו פלסטיק, מהסוג הרך, וסוף סוף לדעת...
אבל ניקית אחרייך הכל, אפילו בדל סיגריה לא הותרת לי,
וכמו המצעים, גם ריח העשן שנשפת כבר התפוגג,
אז ממה לעזאזל עשוי הכעס שהוא כל- כך עמיד?
אולי גם הוא כמוך, פלסטיק.