[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גל אלגר
/
ובארץ דממה

היא סיימה את הבגרות האחרונה. הקלה נפלאה פשטה בגופה, העולם
נפתח ונפרש למענה כמניפה. שיערה השחור גולש עד כתפיה, והיא
מסיטה אותו מעל עיניה, כשהיא מראה את תמונת החבר החייל לכל
דורש. הוא מחייך אליה, חושף שיניים צחורות. הן קצת עקומות, ויש
רווח בין השתיים הקדמיות. חיוכו הרחב מתריס כנגד הבושה.
בחופשות כשהוא מגיע, היא מחכה לו ליד התחנה. ומייד הם מתחבקים
חמש דקות לפחות, נושקים זה לזה, ושוב מתרחקים. לבסוף גופם
מתנתק, אך ידיהם נותרות שלובות. מפעם לפעם, הוא נעצר ושב ומחבק
אותה. הם ממהרים. הוא מתגעגע הביתה אל ריח השבת של אמא. ליד
מדרגות הבית הם נפרדים. הוא משכנע אותה לעלות, היא מושכת
בכתפיה. הוא מלטף את פניה, היא מריחה את מדיו. ריח של זיעה
חמוצה, ועשן של סיגריות. ריח דרך, ושל עפר. ריח... הריח שלו.
היא שואפת לקרבה עוד מנה ממנו ובורחת חזרה לביתה.
בערב הם יוצאים יחד אל המרכז. לפעמים הם הולכים לסרט, הם אף
פעם לא זוכרים על מה הוא היה. לפעמים פשוט יושבים עם חברים.
ידו חובקת את כתפה. מבטים מעריצים, מקנאים, תומכים מקיפים אותם
מכול העברים. היא מניחה ראש על כתף והוא נושק למצחה בזהירות.
ולפעמים הם סתם לבד. מדברים על כל נושא שבעולם, על מלחמה ועל
שלום. על מוזיקה ועל ספרים. הם מדברים על עצמם. על חלומותיהם
ושאיפותיהם. ופעם אחת, בלי משים, הוא דיבר על חתונה והיא חייכה
חיוך קטן.  
ובפעם האחרונה הם הלכו אל הים, רגליהם דורכות בחול הרך. קר לה
והוא מניח יד על כתפיה, מצמיד אותה אל גופו. נחיריה מתרחבות
לעברו, ריח הדרך נעלם ובמקומו ריח אפטר שייב חריף-מתוק חודר
אליהן עם הרוח הקלילה. הרוח פורעת את שיערה הקצר. פתאום הוא
נעצר, על קו החוף, אדוות הגלים ליחכו את רגליהם. וכמו בתשליך
ניער מכיסיו חטאים קטנים של ערגה וקנאה. הם מתערטלים, ונפגשים
גוף אל גוף. בנוגה הירח, עיניה מוארות ואושר גדול שוטף אותה.
ובאבחת מילה כבו עיניה.



היא חיכתה חודש.
והארץ יצאה למלחמה. בחדשות הודיעו שיצאו לרדוף אחרי החוטפים.
הפציצו גשרים. הפציצו ערים. הפציצו נשים וילדים. המולת הפליטים
האחת נטמעה באחרת.
היא טמנה ראש בכר ובכי עז הרטיט את גופה. אנשים נכנסו ואנשים
יצאו מנסים להביא נחמה. שוקולד, ספר, חמלה, הזמנה למלחמה. היא
מכינה קפה לעצמה ומתעוררת, מנערת קורים  כובלים של חידלון
מידיה, רגליה, ראשה וליבה.  
היא עוברת לביתו, מטפלת באחיו בזמן שהוריו נאבקים על חייו. הם
יוצאים למסעות, נפגשים עם זה ועם ההוא. מתחננים על כל רסיס של
מידע. משתטחים עם קברים וכורים קברים לאלה שיצאו בעקבותיו. כמו
כוכבי הים הנפלטים אל החוף, נזרקו החיילים אל שטח האויב, זוכים
לרסיסים של אבק שריפה.
טבעות וצמידים הוסרו מעל ידיה העסוקות. ביום היא מסדרת, מארחת,
מנקה ומטפחת. בלילה היא מכינה שלוש כוסות תה להוריו ולה, ואמו
מלטפת את שיערה. מגע ידיה רך כשלו, ורטט קל עובר בגופה.
מספריים לא יעברו עוד בשערה עד אשר ישוב.
היא הולכת לישון במיטתו ריח ניקיון אופף אותה. היא עוצמת
עיניים ורואה אותו בדמיונה. היא פוקחת אותן ורואה את תמונתו על
הקיר. היא מסתובבת אל הקיר האחר אבל הוא שם, עומד בחיוך, מושיט
לה יד. ידה נשלחת אבל הוא ממשיך לטבוע.  
אחרי חודש הסתיימה המלחמה.
הוא לא שב.



היא חיכתה שלוש שנים.
והארץ סערה וגעשה. קראו להתפטרות הפגינו בכיכרות, ואוהל מחאה
הוקם מול פרצופם של מקבלי ההחלטות. כבנות יפו העתיקה, נכבל
והוקרב בן תל-אביב החדשה לדג הכיבוש האכזר.
היא שירתה באותו צבא, שממנו נלקח. לבשה מדי זית, עם ריח של אפר
ואבק. הבנות שאיתה, מציגות את תמונות חבריהן, מדברות איתם
בטלפון, מתווכחות, נפגעות סוערות. ותמונתו שלו, מתנוססת
בעיתונים, על מכוניות ועל חולצות. והיא דוממת.  
וכשהיא חוזרת, אין איש בחדר, לשתף בסודות המדינה הכמוסים
ביותר: המפקד יוצא עם הפקידה הזו והמש"קית ההיא עשתה ככה.
רכילות זולה היא כל עולמה. רכילות יקרה, אינה בנמצא.
ובלילה הוא שוב טובע, היא שומעת את זעקותיו, אוטמת את אוזניה.
מניחה כרית על אוזניה, והצעקות חודרות דרכה. פושטות כתאים
סרטניים דרך עורה, חודרות אל עורקיה, אל ורידיה אל ריאותיה.
אין לה לאן לברוח. שוב נשמעת צעקה. היא מתעוררת ומגלה כי היא
בקעה מפיה שלה.  
והיום היא משוחררת. שיערה שארך, מסתיר את הדרגות שעל הזרועות.
"לכי לדרכך, אני לדרכי, מה ששלך כבר לא שלי" היא מקשיבה לאסף
אמדורסקי שר. אבל עמה עמו וצבאה צבאו. וממשלתה, האם היא עדיין
ממשלתו?
בסוכנות הנסיעות היא קונה כרטיס אל יעד של שכחה. לא אכפת לה אם
שמו הודו או מקסיקו. היא תחצה ימים וארצות, תראה נופים זרים
ותתפלל לאלים חדשים. אולי בהם נותרה עוד טיפה של רחמים.
אחר-כך, תלך ללמוד. מדעי המדינה או מדעי הנשמה. היא טרם קיבלה
החלטה.
מקבלי ההחלטות במדינה התחלפו.
הוא לא שב.



היא הפסיקה לחכות.
ובארץ עוד זוכרים שפעם זה קרה. תחקירים על המחדל, ואיך אפשר,
ומה לעשות כדי שלא יישנה. קלטות ישנות נמצאות מרעידות מיתר
שטרם כבה.
בערבי זיכרון היא פוגשת את ההורים הזקנים נוטפי געגועים. קומתם
השפופה, שוב ושוב פוערת את הסדק שבליבה. עליה לשכוח. היא נשואה
עכשיו, ושני ילדים בחיקה. נושמת עמוק ומוציאה את האוויר. הם
נושמים את אותו אוויר. היא מזדקפת ברגע, וגומעת לגימה ארוכה מן
האוויר המקיף אותה.
הוא בחור טוב, האיש שלו היא נשואה. מפרנס אותה בכבוד, מושיט
מעיל כשקר לה. וכשהיא מסיטה את מבטה אל פניהם היפות והמחייכות
של ילדיה מתבוננת היטב בשיניהם הישרות, אולי בלילה הפכו
עקומות, הוא מסיט את מבטו, ויוצא אל המרפסת לעשן סיגריה.
כלואה בתוך האקווריום השקוף של הקליניקה שלה, שם היא מחטטת
בטראומות וכאבי ילדות בחיי האחרים. רואה אך אינה נשמעת כבת-הים
שאיבדה את קולה תמורת אהבה. וכל יום גוש נוסף של שכחה מכסה את
שדה הראייה.
הוא כבר לא טובע, אלו ילדיה שבוכים מתוך שינה. היא ניגשת אל
הבכור. עוד שנה יתגייס לצבא. האם גם אותו תעלה לעולה?
שוב  מדברים על מלחמה ועל שלום.
הוא לא שב.  





בשיערה זרקה השיבה.
ובארץ דממה.









נכתב לסדנה הצ"ג: דממה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אשכנזי שעיר,
הסלוגנים שלא
מיתקבלים הולכים
למקום שהולכות
אליו כל העורלות
שחותכים
לאשכנזים בני
שמונה ימים.

ועכשיו, מה
הצליל של מחיאת
יד אחת?

גמבה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/10 6:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גל אלגר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה