אוויר צלול-ים חודר בכל נקבינו
פורס אותנו זו לזו בנשימת רווחה,
כל מה שלא תאהבי בך
תני לי לאהוב.
כל חרכיך למודי זמן שהשכיב אותנו
יחד,כיסה אותנו בשמיכה פרחונית של חמלה.
את כולם תני לי ואוהב.
רכות עורך מסמא את עיניי להרפות
דמך מהביל בידיי האסירות לתודתך,
בין חרכי התריסים וגופך באה רוח
לנשוק בעורפנו הכרוכים זה בזה
כשורשי הפיקוס.
רכה,כרגבי אדמה לחה,
טיפות עצבותך לוטפות את בשרי הדרוך,
להזדהות בהבל נשימה.
המזרן משומש ומרופט אהבות צהבהבות
כחלמון סרוח.
אך איתך המיטה צחורה
(על הסדינים השארת פרפר שיער
שפרח אחר כך לתוך חלומותיי).
כל נמשייך ונקודות החן מפה אל תשוקתך
הממתינה כרקפת
בין אבנים לחות בסתיו.
תני לי ואשמור את פשטותך בידיי
את כל כולך, את איברייך
אחפון ברשרוש אצבעותיי.
את נספגת בי ומגיעה עד עצמותיי,
לחדור אחת בשנייה
עד ישויותינו אחת.