נספח א': הולדתי השנייה
איך שלא תהפכו את זה, אני אלוהים. אם ציפיתם שאומר שהחיים שלי
קשים, אעמיד אתכם על טעותכם התמימה: אין פשוטים מהם. אך עם
זאת, אני מודע לחובותיי וכאלוהים מחויב אני לדבוק באמת. איני
דוגל במיתוסים ואגדות למיניהם. לכן הקדשתי מזמני (היקר) להביא
בפניכם את הסיפור המופלא של "הולדתי השנייה" ובכך לתת תוקף
רשמי לכל המעשיה ולשלול שלל המצאות ובדיות נפוצות.
אם ניקח את כל הזמן שבעולם ונחלק אותו לשניים הוא עדיין יהיה
אינסוף. אם נחלק את אותו מספר שוב ניווכח שדבר לא השתנה. אף על
פי כן, חילקתי את הזמן ביקום מספיק פעמים והגעתי לשבריר-רגע
אחת בשנת 2009, בחמישי במאי, בשעה 12:29.
באותו רגע 348 נוסעי טיסה 281 של אל-על מלונדון לתל-אביב
הרגישו את כיס האויר שמטוס ה- 747 נכנס אליו. רק אחד מהם, ששמו
מאז הולדתו הוא חיים, יודע היום לאמר בבטחון מוחלט ש-297 מהם
לא ידעו בכלל שמדובר בכיס אויר, 49 ידעו שזה כיס אויר, ושני
אנשים בתא הטייס הסתכלו אחד בפניו של השני בחוסר אונים וידעו
שזה הסוף.
אותו חיים חזה את התרסקות המטוס מספר דקות לפני שזו החליטה
להתממש ותיכנן לפרטים את סדר פעולותיו העתידות היו להתבצע ללא
רבב בעתיד הקרוב הצפוי.
המטוס החל לרעוד ומסכות החמצן הוטלו באימה מקפיאה. נוסעים
מבוהלים חבשו אותן והתפללו למיני אלים שלהם. 39 אלף רגל. מספיק
זמן למאמינים להתפלל, לחילוניים לשחזר זכרון חיים שלם בראשם,
ולחיים לשבת במקומו, רגוע, ו-3,000 רגל לפני שהמטוס נבלע במי
האוקיינוס האטלנטי להוריד את כיסוי העיניים, לשחרר את חגורת
הבטיחות ולגשת לדלת המטוס הימנית הסמוכה אליו.
הוא פתח בדחיפה את הדלת -שלא מאנה לו - והביט מטה בבוז אל
פוסידון הפוער את פיו בכמיהה.
ישנם רגעים בחיים שחשוב לעמוד על דיוקם, למען האמת הטהורה. לכן
אעמוד על דיוקו של מאורע אחד - שאורכו כרפרוף כנף זבוב - שאילו
היה מתרחש ולו רפרוף כנף-זבוב מוקדם או מאוחר יותר - הרי
שסיפור זה לא היה מסופר לעולם.
באותו רגע דחף את רצפת המטוס בכל כוחות רגליו וניתר הלאה ממנו
אל עבר הים השלו, שולח אותו לדרכו החד סטרית. כל כך חד היה
אותו ניתור, שכאשר עובד נמל איטלקי שמע עליו מפי חיים תשעה
ימים לאחר מכן, נחצה לשניים מעצם המחשבה על כך.
מעט אחרי שגם זנבו של המטוס נרטב, טבל חיים במי האוקיינוס,
ואלה היו צוננים ומרעננים. 347 אנשים התאכזבו לגלות שמסכות
החמצן לא תעזורנה להם והם נידונים למוות ארוך, שאת אורכו אין
להגדיר אך ניתן לאמר שבאותו פרק זמן אפשר לצוף בלב ים ולמצוא
שבר כנף מטוס שאפשר לצוף עליו, שזה בדיוק מה שחיים עשה.
עד הגעת החילוץ רפסודת המתכת שלו כבר הייתה רחוקה קילומטרים
משם, ורוב שאריות המטוס היו בקרקעית. בעזרת בהונותיו בלבד תפס
דגי סלמון שהדבר האחרון שהרגישו בחייהם היה נשיכה בעורפם, לא
שהיה זקוק לארוחות בשהותו הקצרה בים, אבל להשאר רעב זה לא
נחמד.

קוראים לי חיים, ואני אלוהים. יום אחד התעוררתי מליקוק של חזיר
בר על אוזני - שרוע על חוף של אי שומם, השמש חורכת את גבי -
לאחר ששלושה ימים צפתי על חתיכת כנף של מטוס בואינג 747 וצדתי
דגי סלמון תוך שימוש אך ורק בבהונותי.

את האי הכרתי בצורה טובה כי חלמתי עליו עוד במטוס. משום שידעתי
שעתיד אני לשחות לנמל איטלקי כלשהו רק למחרת בצהרים, לקחתי את
הזמן והקדשתי אותו למנוחה - לכן ביום רביעי נחים - ולמחשבות על
אחר כך.
אחר כך, היו אמנם הקוקוסים טעימים ככל שהיו אך נגשתי לישון על
אחד הסלעים הסמוכים לחוף. כשהקצתי משנתי, מיד קפצתי למים
והתחלתי שוחה בכיוון צפון-צפון-מערב לכיוון אותו נמל איטלקי.
האדם הראשון שפגשתי באיטליה היה אותו עובד נמל אומלל שאותו
חציתי לשניים. האדם השני שפגשתי באיטליה היה השוער של שגרירות
ישראל באיטליה. אותו לא רציתי לחצות לשניים ולכן לאחר שחסכתי
ממנו מספר פרטים חותכים הוא הכניס אותי פנימה.
"אני חיים. אני מת. אבל אני חי. משום שחזרתי לחיים." היה המשפט
הראשון שאמרתי לאדם השלישי שפגשתי באיטליה, הוא השגריר.
"המשיח!", כרע השגריר על ברכיו.
"אלוהים.", תיקנתי אותו.

יש לי כמה ספרים שהם רבי מכר ברחבי העולם. בכל מקום אליו תלכו
תראו אנשים עם חולצה בצבע תכלת ובה איור חזיתי שלי יוצא מהמים
אל החוף, זקוף, מלוא קומתי נוטפת מים.
אם ציפיתם למוסר השכל - ראו עצמכם מאוכזבים. מוסרי השכל כבר
סיפרתי בשפע. אם תרצו, הינכם רשאים להשתמש בשיטה שלי כדי להנצל
מנחיתת אונס.