הם עמדו בזיגזג כדי לא להתנגש. ידיהם עפו באוויר בצורה לא
שווה. רגל אחת שפופה, השנייה במגע עם הרצפה. ניסו להעתיק את
תנועותיה של המורה, גבעולית שנקטפה הרגע מתוך השדה שליד
ההוסטל, ניסתה לשוות לכל תנועה דימוי; החל מהצלפה עצמית בשוט
ועד לחיתוך בשר חי. היה זה מקומם של הגמדים לבטא את רגשותיהם,
תאוותיהם, תשוקתם. חלקם נראו כחקיינים הדוחפים ודוחפים את גופם
ליצור תנועה מושלמת ונכונה אך ריקניים עד עצב. האחרים מיצרים
עם גופם (איך שהוא) כמה דקות של הפנוט.

פעמיים בשבוע מתאספים 70 הגמדים לשיעור בלט מודרני. נסו לדמיין
שורות שורות של גמדים מנסים לרקוד. שלגייה בתור מנהלת הסטודיו
מנסה להגדיל את תקציב הסטודיו, אך הדבר אינו פשוט.

דרך החלון הגדול של הסטודיו נראה גמד שלמראית עין הוא עדין
מבחוץ, אך מת להתפרע, להוציא זעמו, להתיש את גופו ובתקווה גם
את מחשבותיו. כל דימוי ורגש שתואר, נכנס כדיבוק אל תוך גופו
הקטן, בוער בו עם תחילת המוזיקה. הוא נאבק ונופל ואוהב את זה.
הסטודיו היה ממוקם בלב העיר הגדולה של הגמדים, רחוק מאיפה שהוא
מכיר, רחוק מההרים ומשדות החיטה. בלית ברירה נאלץ להיפרד מהם
לתקופה זמנית בכדי להחלים. הגמד התבייש להסביר לגמדים מדוע הוא
הגיע לשם. הוא עדיין לא היה מסוגל לספר.
השיעור התחיל. לפתע, מבין שלל שורות הגמדים, נראה הגמד העדין
מתנתק מהשורה, רגליו מתארכות, ידיו נמתחות, צווארו ארוך מתמיד
והוא מתנשף, מתעצבן, מחייך כשהצליח את הקומבינציה. בחטף מביט
על עצמו במראה והוא אינו גמד עוד, הוא יצור חדש, הוא הכול.
היצור הסתובב ויצא מהחדר, אוחז בבגדיו הישנים, כששאר 69 הגמדים
האחרים מסתכלים עליו דרך החלון הגדול, ומבינים שאחד מהם כבר
הצליח.