בעולם שממנו באתי יש רק שני סוגים של אנשים. צילי גבוהה,
שחומה, ציצי גודל חזיה C ושיער בצבע צהוב. גילי רזה וג'ינג'י,
גובה 2.5 מטרים, אף מעוקל וגבות ארוכות. יש כמה דברים שגילי לא
יכולים לסבול והם: שיערות ברגליים, באף, בבית השחי, בפטמות,
עגילים בלשון, חורים בגבות, חצ'קונים, פצעים ושאר מחלות.
לצילי אחת למשל, יש עגיל בלשון וחצ'קון על האף. לאחרת פצע גדול
בצורה של מלאך. ושתי שיערות שחורות ועבות שצצות מתוך שומה
שצומחת על המאחורה של הבית שחי של הברך - וצילי, כל צילי, היא
בחורה די מושכת.
הזהות היא ברורה - יש צילי ויש גילי. יש היא ויש הוא, יש אותו
ואותה. אין מה לנסות למצוא משמעות בזיווגים כי בסך הכל הם כולם
די דומים. שומה פה, עגיל שם, עוד שיער, פחות פטמה - באמת שום
הבדל מהותי או נורא.
וכל הצילי וכל הגילי עושים בדיוק מה שגילי וצילי עושים. הם
יוצאים לטייל, הם הולכים לרגל, מרקדים, מטפסים על עצים,
ונוברים בעסקים של אנשים אחרים. הם מעתיקים שיעורים וכשהם
מתבגרים הם גם גונבים זכויות יוצרים. לפעמים הם ישירים, לפעמים
הם ישרים - כך או ככה הם בסך הכל בני אנוש מאוד נעימים.
בני אנוש, כן כן, שמעת נכון. עם רגליים, ואזניים, וידיים,
וגומות (חלק גדולות, חלק קטנות), ועיניים (חומות), ושפתיים
(מלאות), והרבה מהם אפילו מגדלים ירקות.
בין צילי לצילי אין צורך להבדיל, בין גילי לצילי - זה עניין די
רגיל (קראו שוב שורה מס' 1 אם יש צורך עדיין להזכיר).

יום בהיר ומעונן אחד הגיע לשכונה של גילי וצילי, בחור די מוזר
- קראו לו ג'ימי. הוא הציג את עצמו, נראה די נחמד. מקצועי,
מחוייט, חליפה בהירה. עניבה צבעונית וחיוך מהמם, שיניים צחורות
ושיער מתנפנף. לקיצורו של עניין, פשוט אחד כזה שיודע על מה הוא
מדבר. אמר שהוא מהעולם האמיתי ולכל בעיותיהם וצרותיהם, יש לו
(ורק לו, באופן בלעדי) - פיתרון מצוין חדשני! "יש לי שיטה
מצויינת", הוא פתח ואמר, "שיטה נהדרת - שיטה נפלאה! תוך שנה
ופחות - בלי שיערות! בלי פצעים, בלי חצ'קונים ובלי בעיות! פשוט
אחת שתיים, נטבול קצת במים, נוציא, נשפשף, נקרין, נלטף, נכניס
ונצליב ותראו איך 'חת שתיים - הופכות כל הצילי יפות כפליים!".

התרגשו הגילי, היו המומים - לכזאת הפתעה לא היו מצפים. מייד
חתמו על כל הטפסים, מלאו ניירות ורוקנו ת'כיסים. חזרו גילי איש
לאוהליו והתחילו במסע שכנוע-עכשיו.
"נו 'בקשה, בובה מותק, נו מה זה משנה.. אני אומר לך, נו ככה -
זה הרבה יותר יפה. קצת גבות, קצת שיער, השומה על הגב, פה
נכניס, פה נוציא, פה רק קצת תנקי והופה - כמה יפה שתהיי".
נפגשו צילי והחליטו שככה זה לא יעבור בשתיקה. ג'ימי לא ג'ימי,
גילי לא גילי - חייבים למצוא סוף ותרופה לרעיון החדשני הזה
הנורא. ישבו וישבו, חשבו וחשבו, חשבו וחשבו וחשבו וחשבו וחשבו.

וחשבו.
וחשבו עוד קצת.
ולבסוף - גילו. משורשי הצהוב שצומח על ראשה של כל צילי, בצבצו
כך פתאום כמה רעיונות לא רעים. "נשבות! כן, נרעב! לא, זה יחמיר
את המצב.. טוב, אז ננקוט בהידברות, בשידול? במין! לא... ב10
מכות? הקפה הזה מגעיל... כן, נכון, את צודקת.. יש של עלית? אני
שותה רק טייסטר'ס צ'ויס.. כן.. עלית - את אפית....."

התפזרו צילי צילי לביתה ועם פסיעתן את הסף, נזכרו סתם כך -
שמלבד כמה מתכונים לעוגיות, לא מצאו שום פתרון להגנה על
השיערות!
התלבטו, התחבטו, כולן כאחת - לבסוף שעטו אל יוסף החייט (הוא
מעולם אחר). "יוסף, יוסף, המצא לנו עצה, הראה לנו את הדרך, שתף
אותנו בחכמתך!". יוסף הסמיק, גמגם, בילבל, זימזם, חשב קצת
ולבסוף ענה: "בתוך תוככן ישנה התשובה, הסתכלו עמוק פנימה - אל
תוך השומה, אל שורש השיערה, אל עצם הבעיה - מתוך תוככן, תבוא
התשובה". ככה חירטט אותן וחזר לעבודה.

עם קצה חוט מדומה והרבה תקווה, חזרו כל הצילי וישבו לפתור את
הבעיה. הסתכלה כל אחת עמוק אל תוך שומתה של חברתה, הסתכלה כל
אחת בשורש שיערתה. חשבו וחשבו, ישבו ודיסקסו, אכלו עוגה ושתו
קפה (שוב), החליפו חוויות וחייכו כמו אמהות ולבסוף... מצאו. הן
יגלחו.
לא את עצמן, השתגעת?! זה צומח דוקר.
את החזה של גילי. קנו במחתרת, במחיר מציאה, סכיני גילוח שכבר
לא באופנה. חילקו ביניהן את השלל וקבעו, היום בלילה - ב00:00
בדיוק, לגילי, לאף גילי - לא יהיה יותר שיער גוף.

ובשקט בשקט, הן חמקו אט אט, בנעלי בית פרוותיות ובייבי דולים
סגלגלים מסאטן, כל אחת ואחת גילחה מעט-מעט; את גופו הענוג של
הגילי שלה.

למחרת בבוקר הם התעוררו ערומים, מגולחים, וחלקים - כמו תחת של
תינוק שוודי (לשוודים אין הרבה שיערות). אובדי עצות הם פנו
לג'ימי ודרשו את כספם בחזרה - "צילי מתקוממות, תראה מה הן
עושות! הן גילחו לי את הביצה! כן, ולי היא גילחה את הפטמה!
תראו מה זה, אעלק עושה לנו טובה! כן, את הכסף! את הכסף,
רמאי!..." הם צעקו וצרחו בלי בושה. "זה הכל בגללך, הכל אשמתך,
אתה וההמצאות מהעולם האמיתי שלך!".

צפו בהן צילי מהמרפסת וצחקו נורא, מרוצות על הגג, צילי הרגישו
אט-אט טיפות, אחת אחרי השנייה - טיפות גשם שטפו להן את הפנים,
הידיים, הרגליים וגם את השומה (כל אחת את שלה). הן החליטו
לציין יום זה לנצח נצחים כיום תחילתו של החורף - היום שבו
החליטו להשאיר את הההכככללל - אפילו את שיער הפנים.










13 יוני 2009
("לכבוד הקיץ שהגיע...")