רציתי לחיות את החיים האמיתיים, אז הנה אני פה.
בדירה ללא מרחב נשימה במרכז העיר, עם שני שותפים, אפילו שכרגע
פיזית אני הולכת ללא שום מטרה עם המחשבות נודדות ואלפי מילים
שטסות לי במוח.


מצחיק איך שפעם מצאתי את זה כל כך זוהר, לישון ביום ולעבוד
כמלצרים בפאבים אפלוליים ומלאי עשן בלילות, כשמסביבי עשרות
גברים חרמנית שמנסים לצבוט לי בישבן.
עכשיו אני בספק אם זה כזה זוהר, לחזור לפנות בוקר מריחה
כמאפרה, עם איפור שחור שנמרח סביב העיניים ורגליים דואבות.
אני בספק אם זה כזה זוהר, לחזור לשירה ולעמרי, השותפים שלי.

שירה, בת שלושים ומשהו ("לא שואלים אישה לגילה"), ששוקלת משהו-
משהו ("לא שואלים למשקל של אישה"), שלובשת בעיקר שמלות
פרחוניות, גם בחורף, ושיש לה משפט קבוע- "אני אישה של
עקרונות".
היא לא תרד במשקל, כי זה מתוך עיקרון של לא להיכנע לאף תכתיב,
ושלא תשכב עם אף גבר עד שמקסימום הוא ישלוף טבעת ויציע
נישואין, או מינימום יסכים להתחייב למערכת יחסים רצינית, מתוך
עיקרון של להיראות כאישה רצינית, אחת שמתייחסים אליה בכבוד, כי
"מותק, אני לא אחת שדופקים וזורקים".

אני אמרתי לה שהעיקרון שלי זה לחיות בלי שום עקרונות, כי
עקרונות מטבעם נשברים מתישהו.

אולי בגלל כל העקרונות שלה, היא לבד. רק בגלל זה יש לה זמן
בשבע בבוקר, כשאני חוזרת הביתה מעוד משמרת שלא נגמרת, ואז היא
מכינה לי נס חלש עם חצי מים וחצי חלב אחד אחוז שומן ושניים
סוכר.
ואז היא מכניסה אותי למיטה, ומתחקרת אותי איך היה, ואם פגשתי
מישהו.

אני חושבת שהיא שמעה את כל סיפור חיי עשרות פעמים, אבל תמיד
יהיו לה שאלות חדשות.
"אני חייבת להכיר את מי שגר איתי באותו הבית, אני יכולה להרגיש
אנרגיות. את לא מתאימה לפה, אלו לא באמת החיים שלך, שרצית".

לכי תסבירי לה שכל חייך רק ניסית לברוח מהחיים שלך.
תמיד הרגשתי תלושה, כמו עץ בלי שורשים. הרגשתי לא שייכת באמת,
לאף אחד ולשום דבר, ואולי תגידו שזה לא נכון, אבל עם רגשות לא
מתווכחים.
הרגשתי שאני רוצה חיים אחרים ממה שבאמת היו לי, וכל כך רציתי
את זה, עד שחתכתי את עצמי.
תחילה עם סרגל מתכת, אחר כך התקדמתי למספריים, וכשהייתי ברמת
מתקדמים גבוהה ביותר עברתי לסכינים חד פעמיים.
עשיתי לעצמי לאורך היד שריטות מדממות ואדומות, ועד היום יש לי
צלקת דהויה, למזכרת.
כשלא חתכתי את עצמי, הייתי בדיכאון. זה היה המצב הקיומי שלי,
מהות חיי. עם זה קמתי בבוקר ועם זה הלכתי לישון.
ובשאר הזמן? בשאר הזמן הרעבתי את עצמי עד לכמעט מוות, ופתאום
הייתי צריכה לצאת מזה, לצאת לחיים אחרים.
כשכל החברים שלי הלכו ללמוד בטכניון, אני כתבתי סיפורים,
וציירתי פיות שהפכו לקעקועים.

חוץ משירה, יש את עמרי. השותף השני. הוא חולק איתי קיר, ובכל
זאת אני לא מכירה אותו ממש.
עמרי לא מדבר הרבה, לא על עצמו, בכל אופן.
עמרי מרוכז כולו בבר או במאיה (הלוואי ופעם אחת אזכור לתמיד
איך קוראים לה), ילדה בת 18, קטנה ממנו בשבע שנים, אחת הילדות
היפות שראיתי, ואחת הרזות. יותר רזה ממני.
ובר, או מאיה (ונדמה לי שזה מאיה, כי מאיה זה שם של כוסיות)
עסוקה בלשבור לו את הלב, כאילו גם לה אין דברים משמעותיים
לעשות, כאילו זה הספורט שלה ואין לה תחביבים.
פעם היא באה, ופעם היא לא. ופעם היא רוצה, ופעם היא לא.

הוא בא אליי לפאב, ומספר לי איך שוב הוא נפגע, ואני מהנהנת,
ומגישה לו ויסקי על חשבון הבית.
מדיי כמה ימים, אני שומעת אותו מעבר לקיר, בטלפון עם מאיה (או
בר), בוכה בפניה שלא תשבור לו את הלב.

אף אחד לא היה מאוהב בי ככה, עד כדי פאתטיות.
נדמה שהמכנה המשותף של כל הגברים שאיתם יצאתי, זה לגרום לי
לסבל.
הם יכלו לעשות תחרות אולימפית- מי מהם יגרום לי להכי סבל.
אני הייתי מוכנה לקבל את הסבל הזה, העיקר שאהבו אותי.
הגעתי למצב שהחברה הכי טובה שלי נזפה בי, נזיפה שהתגלגלה לריב
ענקי, והלב שלי נשבר לרסיסים. כי היא אהבה אותי באמת, בלי
שאשכב איתה. אני זוכרת את אותו היום, לקחתי את עצמי ואת ה-40
קילו שלי והלכתי הביתה.

היא פשוט לא הבינה שככה זה. ככה זה שאת כל כך שונאת את עצמך,
שאת מרעיבה את עצמך במטרה להיעלם סופית. הדימוי העצמי שלך נמצא
מתחת לבלטות, ואת מפסיקה להאמין שמגיע לך משהו קצת יותר טוב.

בגלל זה נתתי לכולם לדרוך עליי ולנצל אותי. אפילו הייתי חברה
של איזה פסיכי, פסיכי אמיתי עם אובססיה, שבדרכו המניפולטיבית
גרם לי לעשות דברים שאני בכלל לא רוצה.

אבל זה מאחורי, הכל מאחורי.
לפתע ופתאום, גיליתי שהחיים אפורים, ולא מלאי ריגושים ופרפרים,
כמו שמבטיחים לנו.
פתאום קלטתי שהחברים שלי לא באמת אמיתיים, ולא באמת מבינים,
ואנחנו בכלל לא משדרים ולא נמצאים באותו הראש.
שוב הרגשתי שונה, ושוב הרגשתי לבד, למרות שהייתי מוקפת המון.
אז החלטתי לעשות מעשה, ולעבור לאיפה שהכל קורה.

עשיתי מה שרציתי. עישנתי, שתיתי, ציירתי פיות על הגוף. כשלא
מלצרתי, הייתי הולכת לפאבים אפלוליים ומלאי עשן אחרים, מטופפת
על נעליים בעלות עקבים גבוהים ודקיקים ומחייכת חיוכים
פלרטטניים.

חשבתי שאלו החיים האמיתיים, אבל שוב הסתבר לי שאין זה כך.
כנראה שהייתי צריכה להתבגר, או לקבל סטירה מהמציאות, שאין חיים
אמיתיים.
יש חיים, וככה הם.

אני נכנסת לחדר המדרגות המתקלף, עולה ארבע קומות ונכנסת למה
שאני קוראת לו הבית, יודעת שאמצא שגרה.
אני שומעת את שירה מברברת בטלפון על עקרונות, ודיאטות,
וגברים.
מעבר לקיר אני שוב שומעת את עמרי, מדבר עם מאיה (או בר) ובוכה,
מתחנן בפניה שלא תשבור לו שוב את הלב.