בגיל שש קיבלתי את בובת הברבי הראשונה שלי.
לקח לי בדיוק שנייה להתאהב בה, שנייה אחת פצפונת, שתקבע את
המשך יחסי האהבה- שנאה- קנאה שלי אל ברבי.

אהבתי את ברבי, וככל שאהבתי אותה, כך קינאתי בה יותר.
ברבי תמיד נראתה כל כך זוהרת, היא הפיצה אור טבעי, הילת זוהר.

בשיער בלונדיני או שחור שתמיד היה מטופח למופת. לברבי היו הרבה
חברות ומלתחת בגדים ענקית.
אפילו חבר היה לה, מושלם, כאילו יצא מתוך דרמת נעורים
אמריקאית.
ברבי יכלה להיות כל מה שתרצה, והיא תמיד הייתה יפה. ורזה.

עם הזמן התחלתי גם לשנוא את ברבי, כי היא הייתה כל מה שאני
לא.
היא אף פעם לא אכלה.
היא אף פעם לא עמדה מול המראה מלאת רגשות אשם, רגשות אשם כי
היא שמנה.
היא אף פעם לא בכתה.
השיערות שלה לא נשרו.
החיוך שלה היה אמיתי, היא לא נאלצה לזייף ולעטות מסיכות בכל
פעם שיצאה מהבית.
ברבי לא הרעיבה את עצמי כמעט עד מוות.
ברבי לא הייתה חיה מבחוץ ומתה מבפנים.
אף פעם לא היו לה סימנים אדומים על הידיים.
היא לא לקחה פרוזאק, ולא ישבה מול פסיכולוג או פסיכיאטר שניסו
להבין אותה.
ברבי הייתה מושלמת. מושלמת כמו שאני רציתי להיות.
היא הייתה מושלמת בלי מאמץ, ובלי מחיר לשלם.