אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לתאר את הסיפור שלנו, היא שימוש
במטאפורה שחוקה. אפשר לתאר אותו כדימוי לשתי פלנטות, הנעות
במהירות מטורפת אחת אל מול השנייה, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.

הכרנו במסגרת העבודה. התחלנו לעבוד באותו היום, באותו הצוות.
אני עמדתי לעבור לגור עם החבר שלי. הוא... הוא היה נשוי. עם
ילד.
בתחילה, הקשר הידידותי עם הפלרטוטים הבלתי פוסקים לא נראו
כמשהו מעבר.
אתם יכולים לנחש את הסוף.

הכל התפרק, התהפך, ביום אחד.
יציאה לפאב - "כל החבר'ה מהעבודה". זה הסתיים בנשיקה.
אני לא נוטה לייחס משמעות רבה למפגש בין שתי זוגות שפתיים, אבל
הנשיקה הזו הובילה לרכבת הרים מטורפת, בליל של רגשות אשם
מהולים בתשוקה.

לימדו אותי לא להתעסק עם נשואים. שתמיד יהיו מלאי תירוצים -
"אשתי לא מבינה אותי" על שלל הנגזרות.
אבל אני אוהבת ללכת עד הקצה, להתעסק באש, מבלי לחשוב על
הכוויות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו, שנינו לבד.
אחר כך הוא היה צריך לאכול ארוחת צהריים וללכת לעבודה, ולנשיקה
שלו היה טעם של קציצות, והוא אמר לי "אני לא יכול להרשות לעצמי
להתאהב בך".

אני זוכרת את הפגישות הבאות, מנסים לגנוב רגעים ביחד. שיחות אל
תוך הלילה, הודעות, אי מיילים.

נסחפנו לתוך מערבולת של רגשות. ניסינו להזכיר לעצמנו שיש אנשים
אחרים שאנחנו אוהבים יותר. שזה לא הולך ולא מוביל לשום מקום.
הייתי חוזרת הביתה ומרגישה שכל האנשים ברחוב נועצים בי עיניים
בתוכחה.
ורציתי לצרוח, להסביר, שזה גדול ממני, גדול עליי.

אם בהתחלה תירצתי את זה בתור "היינו שיכורים/עייפים/חסרי כל
חוש", התירוצים כבר נגמרו.
הסתבכתי. ליטפתי את האש קצת יותר מדיי, ועכשיו הכוויה צורבת
ומדממת.

הייתי חושבת עליה, האישה האחרת. בעצם, אני זו האישה האחרת.
הייתי תוהה האם היא נכנסת לביתה ומרגישה את הנוכחות שלי. האם
היא מעלה בדעתה שיש מישהי שמכירה מקרוב את המצעים ומסתכלת לה
באיפור.

עזבתי את העבודה, כי רציתי לכתוב.
אבל הדף נשאר ריק. לא הצלחתי לכתוב שום דבר. לא יכולתי לכתוב
כשאני נחנקת.

המילים שיצאו בכל זאת יצאו מטופשות, ריקניות ורדודות. יש אנשים
שיודעים לעשות אהבה עם המילים, אני הקאתי אותן מאז ומעולם,
ולפתע הצטרכתי לדחוף אצבע. או שפשוט ככה זה, שמזייפים, ולא
כותבים את מה שבאמת.


אני זוכרת את הפגישה האחרונה. החלטנו לחתוך את הקשר הזה,
לתמיד.
"אני לא יכול לזרוק את הנישואים שלי לפח".
אני לא יכולתי להרגיש כלום.
חיבוק אחרון, וזה נגמר. יצאתי החוצה, מנסה לקחת שאיפה
מהסיגריה, אבל אין לה טעם.

הרגשתי שאני פשוט לא מרגישה כלום. הציפה אותי תחושת קהות,
כאילו זה לא באמת קרה, כאילו אני חלק מסצינה של סרט, ועוד
שנייה הבמאי יצעק "קאט" ונלך לאכול המבורגרים.

אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי בכלל הביתה, אני רק זוכרת ששמתי
במערכת את הקול של רונה קינן מלטף ומצמרר.

"והכל יקפא, פתאום.
אם יהיה לנו רגע,
לעצור בפינת רחוב,
לחבק ולעזוב.
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות,
לאהוב פחות".

ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, אבל דברים נכונים הם בדרך כלל
דוקרים ומכאיבים, וחונקים ועוצרים את הנשימה ומכים בבטן. אבל
שאומרים לך לעשות את הדבר הנכון, לא מספרים על זה.

ימים הפכו ללילות, לילות הפכו לימים.
הכל נגמר, כאילו לא היו דברים מעולם.
חשבתי האם זה היה אמיתי, או שזה חלק מהדימיון הפרוע שלי.

אם הייתי סופרת אמיתית, הייתי כותבת עלינו ספר.
עם סוף מתוק, כזה שמאפשר להתנתק מהמציאות תוך כדי פיזור חיוכים
דביליים.
לא סוף חמוץ- מריר, שמשאיר חרטות, לב שבור וכוויות צורבות.