כָּל נְסִיעָה שֶׁעָבְרָה
קְרֵבָה אוֹתִי לְהַרְפַּתְקָה  חֲדָשָׁה
מִפֹּה וְשָׁם הַנְּסִיעָה הָיְיתָה מַרְהִיבָה
גַּם אִם לְעִתִּים קָשָׁה.

אֲבָל לֹא חָשַׁשְׁתִּי.
הַמַּרְאוֹת שָׁם הָיוּ  מַדְהִימִים,
רֵיחוֹת, חֲוָויוֹת, נוֹפִים, אֲנָשִׁים.

הַכֹּול נִפְרַס עַל כַּף הַיָּד
וְהַגְּלוֹבּוּס הִצְטַמֵּק  וְהִפְתִּיעַ
יֵשׁ עֲדַיִן כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים טוֹבִים.

אֲבָל הָרוּחַ מִשְׁתַּנָּה,
מַצַּב הָרוּחַ מִתְעַמְעֵם
וְהָעוֹלָם בּוֹעֵט בַּקְּצָווֹת.
עוֹד מְעַט נֵאָלֵץ לְוַתֵּר
וּלְהִישָּׁאֵר סְפוּנִים
וּבְלִי כּוֹחוֹת.