תמיד אהבתי צלקות
כך רואים שהאדם הספיק לחיות קצת
לכל צלקת יש סיפור משלה.
בזמן שאני מלטפת את הצלקת,
הסיפור שלה צף ועולה
ולרוב הוא מצחיק את המספר,
במבט לאחור
אני עדיין אוהבת צלקות
על פני העור.
צלקות לבנות שמצטלמות יפה
צלקות שקועות שרואים
רק באור חזק...
אבל בגיל עשרים זה דיי ברור
שכולנו הספקנו לחיות קצת
וגם כשאין צלקות
יש המון סיפורים.
אף פעם לא חשבתי איך זה
שעל פני העור, הצלקת
לא כואבת ולא זבה דם אף פעם
ואילו הצלקות האמיתיות של החיים
נקראות כך בגלל
שקשה למנוע מהן לחזור לדמם.
מעולם לא תיארתי לעצמי
שצלקת כלשהי תעצור אותי במקום
עכשיו אני כבר לא כל כך אוהבת צלקות
במיוחד כשהן אצלי עמוק בפנים,
איך עוצרים את הצלקת
מלהשתלט על החיים
כשהיא לא על פני העור, אלא עמוק בפנים? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.