כאשר אימי גילתה שהיא בהריון היא לא סיפרה על כך לאבי, הוא
בדיוק היה בלונדון בנסיעת עסקים שהייתה אמורה להיערך כשבועיים,
לכן אימי החליטה להפתיעו ולספר לו כשישוב.
הנסיעה התארכה ואימי שמרה על ההיריון בסוד מכל הסובב אותה, היא
לא רצתה שאף אחד ידע לפני אבי. השבועות חלפו וגם החודשים
וסוף-סוף אחרי חצי שנה חזר אבי, עייף ותשוש פגש את אשתו ההרה
בעלת הבטן הענקית בשדה התעופה. אבי לא ידע האם הוא יותר מופתע
או יותר מאושר ואפילו לא כעס שלא ידע על ההיריון, הוא שמח
לחזור לביתו ואשתו, ומסתבר שגם לילדו העתידי.
היות ואימי הייתה בחורה של סודות גם את מין היילוד היא החליטה
לא לדעת, אבי קיווה שבן ייולד והחליט ששמו יהיה רז.
אמצע חודש תשיעי ואימי בדרך לבית החולים כשאבי לצידה, מחזיק את
ידה ומפצה על 6 חודשי היריון שלא נכח בהם.
היילוד (אנוכי) התגלה כילדה, ובמקום רז החליט אבי כי אקרא רז
היא-לי, היות והייתי סוד לאבי.
השנים חלפו ונישואי הוריי נראו אידיאלים לעיניי כל ולימים
אפילו בעיניי, אך בכל פעם שהפרדתי בין הכביסה הצבעונית ללבנה
גם אני תליתי אותה בתוך הבית ולא בחבלי המרפסת.
עסקיו של אבי בחו"ל פרחו והכסף סנוור אותו, בכל פעם שטס היה
הולך למועדוני חשפנות ודוחף שטרות לתחתונים נקיים של נשים שלא
היו אימי, משם ממשיך שיכור לבתי הקזינו שהיו פרוסים ברחבי אותן
ערים שהיה מתהולל בהן, מנסה לשכוח את מה שאף פעם לא דיבר עליו
ומפסיד את כל כספו לזרים.
יום אחד הגיעו מעקלים לביתי, הם לקחו את הטלוויזיה הגדולה
שהייתה בסלון ואימי, שחשבה כי זוהי חוויה טראומטית עבורי,
הבטיחה שנקנה טלוויזיה גדולה אף יותר בשבוע הבא, אבל כלל לא
היה לי אכפת מהטלוויזיה, אני רק קיוויתי שלא ייקחו את הכריות
הגדולות שאיתן אכסה את אוזניי כשאבי ישוב הלילה מהעבודה.
שבוע אחרי חזרו המעקלים ואימי נתנה להם את כל חפציו של אבי
והפעם ששב מהעבודה לא הזדקקתי לכריות הגדולות, היא החזירה אותו
לסורו, עם גט בידיו ודרשה ממנו שלא ישוב עוד.
החברים היו מופתעים והשכנים טענו שגם הם, אך בין עבודות הבית
והכביסות היו מדברות הנשים על הגרושים המכוערים שמתרחשים בבית
משפחת יוספזון, ומסכנה רזילי הקטנה שצריכה להתמודד עם הכל,
והאבא הנוראי שלה שמבזבז את כל הכסף אצל זונות ואימה שבורת הלב
לא יוצאת מהמיטה, וכל אותן רכילויות שקריות שהוריי כה ניסו
למנוע במהלך נישואיהם התפוצצו להם בפנים.
הם היו נפגשים אצל עורכי דין ומחלקים את הרכוש, החל בדברים
הגדולים כמו הבית והאוטו וכלה בצלחות שאכלנו בהן, הם רבו כמעט
על כל דבר, הם לעולם לא שוחחו רק צעקו וצרחו וכל פגישה נמשכה
שעתיים כי לעולם לא הגיעו להסכמה מידית, ואפילו בי היו
מתחלקים; מתחלקים בימים, בשבתות, בדקות בהן השמש הייתה מאירה..
אימי כלל לא רצתה שאפגוש אותו, אבל כל עוד הם דנו בחלוקת רכוש
היא לא יכלה לעשות שום דבר נגד זה, ביום שיכלה הוציאה נגדו צו
שאמר כי לא יוכל להתקרב אליי יותר, ואבי לא הבין כיצד בית
המשפט אישר לה זאת. הוא חיכה לה מחוץ למקום עבודתה וברגע שיצאה
החל לצעוק ולצרוח, כמו תמיד. היא ניסתה להתעלם ולהמשיך בדרכה
אבל הוא לא הרפה, ובאמצע הרחוב מעברו של שני צידי הכביש החלו
חילופי מילים וקללות, וכל הנשים שתלו בדיוק כביסה במרפסות עצרו
מלאכתן כדי להקשיב, והיו המומות כאשר טון דיבורה של אימי הפך
שקט ועל שפתיה צץ חיוך סרקסטי שאמר: "ודרך אגב, אהובי, רז
היא-לי לא ממך, רז היא לי בלבד."