(עבר זמן רב מאז כתבתי. אני יודע, ועל כך לא אוכל אלא
להתנצל.
הייתי עסוק וטרוד בדברים רבים אחרים
ששאבו ממני את אותה אנרגיה יצירתית הנדרשת לכתיבה.

זהו סיפור קצר שגדל ותפח ומאיים להפוך לנובלה,
זהו סיפור על צורת חשיבה בלתי אופיינית, הנפוצה בקרב אוכלוסיה
מסוימת של גברים ונשים, בעיקר נשים, המכורים לעינוג החושים.
על האפשרויות הנפתחות בפניהן, ועל אלו הנסגרות בלא שוב.
ועל יצורים אחרים, מהם אנושיים יותר, מהם פחות ומהם כלל לא,
השורצים באותו עולם אפל ועמוק, אליו כל כך קל להתפתות ולהכנס,
ממנו כל כך קשה ולעתים בלתי אפשרי לצאת.)

מוקדש לדף,
שנשמתה תישאר כלואה לעד
באותה אבן אמטיסט סגולה כהה
נתונה לחסדיו של שוטה
שכמובן - לא יידע לעולם ...

היא הבחינה בו בחנות המתנות.
אי אפשר היה שלא להבחין בו, שכן היה בו דבר מה אפל ומושך, מין
שקט חיצוני, תחתיו הסתתרה סערה וממרכזה האירו לעברה - עיניו,
שהיו כמו שתי בארות שחורות ועמוקות, מהן לא יכלה להתיק את
מבטה.
וזה היה פיתוי ממבט ראשון.

או שמא הכירה אותו עוד מלפני כן, מגלגול קודם, בו היו אולי
נאהבים טראגיים?

היא ידעה כעת,
הרבה לאחר מכן,
כיצד פועל אותו כוח אלוהי,
הנקרא פיתוי.

זה מתחיל, כפי שזה מתחיל תמיד, בדברים הקטנים,
במגע כה עדין ואז, משהו רך, נאיבי כמעט,
אבל רומז ומבטיח - את בואם של דברים גדולים יותר.

כל כך עדין, ובתחילה רק מלטף,
את הגוף, דרך העיניים, דרך הנשמה,
ולאחר מפשיט אותה,

ראשית מכל אותם הדברים, שעתה חשבה שאינה צריכה עוד,
או שמא מעולם לא הזדקקה להם באמת,
אי פעם, מלכתחילה.

ומאוחר יותר, מאוחר הרבה יותר,
היא היתה עתידה למצוא עצמה נתונה במצב מביך לגמרי,
לובשת כמעט ודבר לא
ונתונה לחסדיו של זר.

ואז לרגע אחד, בודד, בו הייתה לה שוב, כמעט, שליטה עצמית
כלשהי,
היא הביטה על עצמה בעיני רוחה ותהתה,
כיצד, לכל הרוחות, יכלה להגיע למקום, בו היא נמצאת.

ובאותו שבריר שניה, בו היא יכלה לעשות דבר מה, לעשות משהו,
אולי,
אך הרגע - חלף.

גופה קפא בזמן, כמו בתצלום, כלוא בפריים אחד בודד,
בפסגתו של היסוס אחרון
ואז הוא שלח את ידו וקילף ממנה את פיסת הבד הדקה,
העטיפה האחרונה שחצצה בין תאוות בשר לבשר.
והיא ידעה בעמקי ליבה,
שזה היה הרגע האמיתי, בו,
כמו אדמה,
היא נכבשה.

ותוך כדי זרימה בלתי נמנעת, אל ההתרחשות הידועה מראש,
עלו ובאו המחשבות ועימן הבנה מסוימת,
או אולי היה זה אך זיכרון?
שבמקום זה, בו חוסר שליטתה העצמית, עוטה הבטחות העונג,
עמד כהר משכנו הנצחי,
של מלכם שתום העין,
של כל האנשים הרואים.

מקום מפחיד זה, הטבול בדבש, חשיש, אקסטזי, אלכוהול וסמים רבים,

כה רבים אחרים,
עוטה האורות העמומים והצבעים הזורמים,
היה המקום, אליו התקדמה, לאורך כל הדרך,
אליו ערגה ורצתה להגיע מלכתחילה.

מאוחר יותר,
מאוחר הרבה יותר,
או שמא מאוחר מדי,
כאשר חברתה תבקש ממנה "לכבס" את כל הפרטים,
היא תנסה בלא הועיל להיזכר; בצבע שיערו, גובהו ובגדיו.
אך כל שתצליח להעלות בעיני רוחה
יהיו ריחו המתקתק של טבק המקטרת שנדף ממנו,
הניצוץ הקסום, שהציץ מתוך כף ידו
והאפלה העמוקה, ששאבה אותה
עמוק אל תוך עיניו.

ולמרות שיש הטוענים שלדברים יש התחלה, אמצע וגם סוף,
הרי שישנם אחרים, המסכימים בלא כל סיג, כי זהו כזב גמור,
וכי לאמיתו של דבר, הרי שהדברים הינם מעגליים לחלוטין,
עגולים כמו טבעת,
או אם תרצו - כמו הגורל.

היא הייתה צריכה להתחיל ממקום כלשהו.
אז רק לשם הפרוטוקול יירשם,
שהדברים התחילו, כנראה,
בערך כך:

היא המתינה שהנערה לפניה תסיים לבחור.
היא המתינה בסבלנות ברזל, מדכאת את גלי הזעם שעלו בה ואיימו
להתפרץ,
כלפי שתי הנשים שעמדו מולה.
במקום זאת היא ריכזה את מלוא תשומת ליבה במילוי כרטיס הברכה.

היא מילאה אותו הפוך.
זאת אומרת הפוך ממה שנהגו רוב האנשים.
בכלל, היא אימצה לעצמה את המנהג המוזר למצוא איך הדברים נעשים

ולאחר, לעשות כל דבר שיכלה אחרת,
אחרת מכל מי שהכירה.
והיא הייתה בטוחה שהדבר העניק לה את הכוח ליצור את רוב מה
שהייתה צריכה, את עיקר מה שהייתה,
חלק מאותו הדבר, שהייתה זקוקה לו יותר מאשר כל אי מה.

ולכן ראשית היא רכשה את כרטיס הברכה, וכעת היתה עסוקה בחתימת
שמה בסופו.

"דנה מגאף" - היא חרתה באותיות גדולות בתחתית פינתו השמאלית.
זה היה שמה.
וחתמה תחתיו - "דף"
הקונוטאציות השליליות של שם משפחתה, שהיה בימי ילדותה מושא
לבדיחות ועלבונות כה רבים, פסקו כבר מזמן להפריע לה. היו ימים
בהם היא חיכתה בציפיה כה נואשת לגיל שמונה עשרה, בו תוכל
לשנותו במשרד הפנים, אך מחשבות החיפוש אחר האחד, בחיר ליבה,
הביאוה למסקנה, שבעיה זו, בדיוק כמו רבות אחרות, ייפתרו
בוודאי, כאשר תמצא אותו. מאז, חלפו מספר שנים, והיא החליטה
להשאירו כפי שהוא. למעשה, היא חרתה בליבה את ההחלטה, שהיא
תתעקש להשאירו גם לאחר שתינשא, שכן הוא שימש אותה כעת, בדיוק
כמו כל הדברים האחרים, שהשתמשה בהם, רק כדי לזכור את עצמה.

זה היה שם, מתנדנד על סף המודעות, בקצה הזיכרון שלה.
דבר,
דבר מה, אותו לא הצליחה לתפוס,
או שמא היה זה לזכור?
לא כל שכן לנסח במילים.

היא עמדה שם, בחנות, מקשיבה לדו-שיח החלומי, הריק מכל תוכן,  
כמו מערכון, כמו הצגה זולה,
שהתנהל בין שני אנשים סהרורים,
שהילכו, גם דיברו,
בשנתם.

שתי הנשים, כל אחת מצומצמת בתוך בועתה שלה,
יורה מפיה צלילים לתוך אוויר העולם,
שציירו בצבעים מתפתלים את פרטי האשליה שראו,
כל אישה, בחלומה.

זה היה מחזה סוריאליסטי, אשר הפך את הסצנה הבנאלית שהתרחשה
לנגד עיניה
לקליאודוסקופ מרהיב של צבעים מסתחררים,
ואז לפתע, בלא כל התראה, נקודת המודעות שלה זזה מהן,
אליה עצמה.

דבר מה התקרב, או יותר נכון התבהר, בתוך מחשבתה:
היא הייתה שונה מהן, היא הייתה מודעת.
והיא ידעה היטב כיצד זה קרה,
מה היה הדבר שאיפשר לה להיות כך, כפי שהייתה,
הדבר שהעלה את אותו חיוך מתעקל ויודע כל
בקצות שפתיה.
היא ידעה את כוחו של הסם.

כל אותם צבועים ומתחסדים, צדקנים יפי נפש,  
שלא ידעו כלל על מה הם מדברים ופעלו בהחלטיות כה רבה כדי למנוע
ממנה ומשכמותה להנות
מהדבר הנפלא הזה.
ג'אראס, חשיש, מריחואנה, היו לו שמות כה רבים, לצמח בעל הפרח
המוזר,
שהיה כה אפרורי לעומת קשת האפשרויות הצבעוניות,
שגילם בחובו עבורה,
כמו גם קרוביו הרחוקים, האלכוהול, האל-אס-די, ההרואין והקוק.

היא הגזימה בערב שלפני כן, כנראה,
הדבר התבטא בעיקר בעייפות מסחררת, מהולה בחוסר סבלנות קופצנית,

שילוב קטלני שנח עליה, כמו ענן מעוטר ברקים.
אבל הרי היא ידעה את האמת!
היא הייתה מיוחדת!
ולא היה לה שמץ של סבלנות כלפי טמטומם של בני האדם המטופשים.

היא בזה לכל אותם חסרי עמוד שדרה,
שחיפשו את האמת הנסתרת מאחורי מסך האשליה של החיים,
בכל אותן כתות,
אצל כל אותם גורואים קשקשנים.

וכלפי כל אותם עלובים, שזנחו את החיפוש,
לאחר שהוכרחו להרכין ראשם ולסגוד לעגל הזהב,
כל אותם שרצים מעוררי תיעוב, אוטומאטים משוללי נשמה,
ניזונים על גללי החדשות והלעיסה הבלתי פוסקת של אמצעי התקשורת,
בכל אתם נושאים, שהיו כה חסרי חשיבות, שנעו דרך שגרת יומם,
כרכבות צעצוע על המסילות המיניאטוריות של הרדיפה אחר המשכורת
החודשית,
כלפיהם, היא חשה אך בחילה.

היא הייתה שונה! היא ידעה את האמת!
אדם אמיתי בין צללים וזיופים,
היא הייתה נסיכה! אלה בדמות אדם!

למעשה, היא תמיד הייתה כך, והשקפתה על החיים לא השתנתה מאז
היתה אך ילדה קטנה בגן המשחקים.
היום, בדיוק כמו אז, היא טיפסה בשגרת יומה, כבמעלה הסולם,
מביטה מטה, אל השעות החולפות, כפי שהביטה אז לעבר ארגז החול
המתרחק,
לעבר האנשים שסביבה, וליהוגם הבלתי פוסק אודות מה שהחשיבו
כחיים,
בדיוק כפי שהביטה אז לעבר המתקנים האחרים בצדי גן השעשועים
ולעבר כל יתר הדברים שלא עניינו אותה בעולם שסביבה,
כאל תפאורה, כאל קישוטי נוף חסרי יעוד או משמעות,
ולבסוף, היא הביטה מעלה, לעבר הלילה ומה שצפן בחובו,
כפי שהביטה לפני כל כך הרבה שנים, לעבר המגלשה,
שהייתה יעודה ומעוז חפצה.

והיא צחקקה בסרקזם, אך בכל זאת עם מעט גאווה,
על שהצליחה לפצח את המסתורין הגדול של החיים,
שהיה כה מסובך ומורכב עבור כל אותם אחרים,
וכעת כה פשוט, עבורה, ורק עבורה!
שכן היא ידעה היום, לאחר שנתה העשרים ושבע,
שההנאות הגדולות ביותר שצפנו החיים,
בדיוק כמו המגלשה בגן המשחקים של ילדותה הרחוקה,
היו מעגליים ושגרתיים כמו העולם.

הדברים ה"שווים" באמת שניתן היה להשיג בחיים
היו כולם בנויים לפי אותו המודל:
היה הסולם, עליו היה צריך לטפס במאמץ,
היתה נקודת השיא, בה ניתן היה לעמוד אי שם, מעל כולם,
ולהביט על כל מה שישנו, ועל כל אלה שעשו דרכם,
מי בטפסו בתלונות רוטנות מהולות בפרצי התלהבות כלפי מעלה
ומי בצווחות וגניחות ההנאה ובדרכו מטה.

והסם, הוא היה הסוד שמאחורי הסוד,
הוא שאפשר לה להגיע הרבה מעבר לכך.
הוא שאפשר לה לעשות זאת, ולראות תוך כדי כך את עצמה.
הוא היה זה שנתן לה את היתרון להגיע לכלכך הרבה דברים,
לכל אותן ההבנות אליהן הגיעה לגבי החיים,
להירגע, לא להתרגש מההמולה,
אך יותר מכל להיות,
ופשוט להתעורר.
לראות את עצמה מתוך נקודת מבט אחרת
הרחק מחוץ לעצמה.

האנשים האחרים ישנו, בזמן שהיא הייתה ערה.
הם כולם חיו בסרט דל תקציב, דל עלילה,
אשר לראייתם, היו הם עצמם שחקניו הראשיים.

והגרוע מכל היה - שאת רוב זמנם הם בילו בתלונות.
לעתים היו התלונות כנגד השחקנים האחרים,
שלא ביצעו את תפקידם במקצועיות מספקת,
ולעתים כנגד התסריטאי, שכתב את שורות הטקסט בצורה כה חובבנית.
אך לרוב היו אלו תלונות בעיקר כנגד הבימאי, אותו פוסק עליון,
שהסכים לכל אותן חריגות מהתסריט הרצוי,
שהתבטאו כמובן - ברוב המולה על לא כלום.

ומה שהצחיק אותה לעתים כה קרובות, והעציב אותה לפרקים,
אך יותר מכל הפחיד אותה עד עמקי נשמתה,
הייתה העובדה שרוב האנשים היו בורים לחלוטין לגבי האמת,
והאמת היתה שהם מילאו את רוב תפקידי המפתח בהפקה:
הם היו המפיק, הבמאי, התסריטאי ואפילו המאפר, של סרט חייהם.
ועיוורונם, יותר מכל דבר אחר, הוא שגרם להם לסבל הרב ביותר.

וזו בדיוק הייתה הסיבה, שהיא החליטה לפני זמן כה רב,
להקדיש את מלוא משאביה, החומריים, כמו גם הרוחניים, כל שקל, כל
חוויה וכל מאמץ אפשרי,
כדי לזכור ולא לשכוח,
דבר יחיד זה.

ועדיין, היה שם דבר מה שהטריד אותה, שזמזם כמו יתוש טורדני
בקצה זכרונה ומודעותה.
היה שם, אי שם, דבר,
דבר מה אותו היא ככל הנראה פספסה.

שכן בחיפושיה אחר המודעות, אחר העונג העליון,
אותה מגלשה אדירה ועצומה, גדולה מכל מגלשה אחרת,
כמו עבור כל דבר יקר ערך אחר, בו נתקלה בחיים,
הוגש חשבון, אותו היא, תמיד, נאלצה לשלם.

וככל שהדבר היה נכסף יותר, הרי שהוא נחשב ליקר יותר
וכך גם התשלום עבורו היה גבוה יותר,
גבוה מכל תשלום אחר, אותו החשיבה.
שכן, ככל שהרבתה לטפס ולגלוש,
לחוות אותה חוויה קסומה ומרחיבת מודעות אותה אפשר לה הסם,
ויהיה שמו אשר יהיה,
כגודל העליה,
כך היה גם עומקה של הירידה.

ובדיוק כפי שהצליחה, במהלך השפעתו,
להתעלות ולהגיע לתובנות מדהימות באשר לחיים ולעצמה,
כך גם נפלה לטיפשות ולטמטום חושים,
לאטימות וחוסר שליטה שכלי, רגשי ואפילו פיזי,
כאשר מצאה את עצמה שוב,
עומדת חסרת אונים
בארגז החול המטאפורי של החיים.

ובדיוק כפי שנפרשו לעיני רוחה, כעת, סודות כה רבים,
כך גם חסרו בזכרונה פרקי זמן ארוכים,
בהם לא יכלה להיזכר, היכן הייתה או מה עשתה
ולא הייתה מסוגלת לתת על כך כל דין וחשבון
גם אילו היו חיה שלה תלויים בכך.

הדבר הטריד אותה.
והדבר היה בוודאי גם מפחיד אותה, עד מוות,
אילו רק הייתה זוכרת ברציפות
אודות עצם קיומו.

חה חה חה

אך מלבד הבזקים קצרים של מודעות, הרי שלא כך היה.

היא לא זכרה את שמותיהם של מחצית מהאנשים עימם עבדה כבר יותר
משנה.
היא לא זכרה את מקומות העבודה הקודמים שלה בבהירות, אלא כחלום
מעורפל.
והעצוב מכל, לפחות לדעתה, היתה העובדה,
שהיא ידעה שהיא ניהלה מערכת יחסים ממושכת עם גבר אחר לפני
שפגשה בהנרי,
אך היא לא הצליחה לזכור אודותיו דבר כלל.

והיא פחדה מהמשמעות של הדבר,
שהנזק היה יותר פיזי מאשר פסיכולוגי.
אך כמו כל נרקומן, ההולך אחר עקבות הסם ממסיבה אחת לרעותה,
כגמל במדבר ההולך מנווה למשנהו, עוקב אחר ריחם החמקמק של
המים.
כך גם היא,
פשוט לא יכלה להפסיק.
ולעצור, עבורה,
היה - לא שונה - מלמות.

היא כתבה כעת את נוסח הברכה, במאמץ מודע לרשום דבר מה מתוחכם
שיוכל להשתמע כקשור למתנה שתבחר, תהה אשר תהה. וכאשר היא
סיימה, היא פנתה לבחון את האובייקטים שהיו שם סביבה, נהנית
מהאתגר לבחור דבר, שיוכל להשתלב בחריזתה בצורה מתוחכמת, שתיחרט
לעד במוחו.

"הרי לך דבר מה בעל צורה כה מוכרת, אשר תכונותיו שלו כה
מזכירות את תכונותיך שלך...
ואם, כאשר תאחז בו בין ידיך, ותעביר עליו את קצות אצבעותיך,
אם תראה אותי לנגד עיניך,
אראה אותך ואחוש אותך לידי,
וגם אני, אזכר אז - בך."

היא הייתה שקועה בסערת מחשבות כעוסות וכפי שקרה בתחילתו של כל
מבול, הסימנים הראשונים, שהיו אך טיפות, לא היו המנה העיקרית,
אלא אך מבשרי הסופה.
"סליחה, את חושבת שאת יכולה למהר עם החריטה?"
"אני עושה את העבודה הכי נהר שאני יכולה, גבירתי, יש כאן עט
שעולה שלוש נאות שקלין, ואין תזרזי אותי ואני אטעה ואת לא תרצי
לקנות אותו, כן? לא תשלני עבורו ולא עבור החריטה ואני אשאר עין
עט שאף אחד לא ירצה לקנות, כן? ובעל החנות יכעס עלי ניאוד, כן?
ואנחנו לא רוצין שזה יקרה, כן? אז בבקשה, עוד קצת סבלנות".

דבריה של המוכרת הרתיחו אותה.
מרגע שכף רגלה דרכה באותה חנות, היא החליטה שאין היא אוהבת בה
דבר.
היא לא אהבה את המרחב הצפוף, שנראה כמו מקופל בתוך עצמו, לא את
ריחו החריף של מטהר האוויר הזול
ובמיוחד היא לא אהבה את האישה הגוצה והשמנמוכה בעלת המבטא
הארגנטינאי.

היא המתינה רבע שעה בסבלנות פלדה בזמן שהלקוחה, שהגיעה לשם
לפניה, שקלה האם כדאי לה לבחור לחבר שלה חזיה מתלקקת בטעם תות
או בטעם בננה, כמתנה ליום הולדתו.
"מטומטמת"-היא רצתה לצרוח לעברה, "מה זה כבר משנה, הרי ממילא
תוך דקה וחצי ימאס לו לשחק עם הקשקוש הזה והוא יעבור הלאה."
והיא מאחרת לעבודה, הבוס שלה פשוט ישתמש בזה כתרוץ נוסף כדי
להטריד אותה.
ולא, לארגנטינאחסית הזו יש זמן, מכאן ועד סוף העולם.
"סליחה!"-היא אמרה.
"אני נייד איתך, אני רררק נסיינת לעזור בלקוחה הזה"-התנצלה
המוכרת הגוצה.
וכך זה המשיך במשך חצי שעה, עד שהגוצה הצליחה לשכנע את הפוסטמה
הצעירה לקחת את שתי החזיות.

"אני מחפשת מתנה לחבר מבוגר,"-היא החלה להסביר.
"אהה, גן את?"-חייכה הגוצה חיוך ממזרי וצמצמה את עיניה.

"לא!"-היא ענתה בשקט עצור, "זהו חבר לעבודה, בעל מפעל בדרום
אפריקה"-היא הדגישה את המילים האחרונות, להעמיד את הגוצה
במקומה, שתדע מי ניצבת לפניה.

"אני רוצה מתנה שימושית אבל גם יקרה, שניתן לחרוט עליה
הקדשה".
"אולי תקני לו נצית-אקדח"-זה ניאוד יפה וניאוד שינושי, בניוחד
בדרון-אפריקה, שיש שן הרבה בלגן והרבה יריות. וזה נראה אניתי
לחלוטין ואפילו אפשר לעשות על זה חריטה."-אמרה המוכרת בגאווה,
טופחת לעצמה על השכם, מרוצה מיכולתה להתאים לכל לקוח את המתנה
שלו."

"לא!"-היא ענתה בהחלטיות, " כזה - כבר יש לו ".
"נה לגבי נצית אחרת?"-שאלה המוכרת.
"אם כבר יש לו מצית בצורת אקדח לשם מה לו עוד אחת ופחותה
ממנה?"-היא שאלה בהתרסה.

"הוא נעשן? אולי תקני לו נקטרת?"
"הוא מעשן רק סיגרים"-היא ענתה בחוסר סבלנות מופגן, חושבת על
כך שהיא הייתה צריכה כבר לסיים כאן לפני רבע שעה, וכעת היא
באיחור של ארבעים דקות, שום תירוץ על פקק לא יעבור הפעם."

"מה דעתך על עט נוזהבת?"-שאלה הגוצה.

עט, עט מוזהבת, היא תמיד רצתה שתהיה לה כזו, חבל שלא היא זו
שבאה לביקור ואחרים הם הקונים לה מתנות עד לפגישה הבאה, נו
טוב, יומה גם הוא יגיע, אך בינתיים תהיה היא, זו שקונה.

היא בחנה את מדף העטים, בחרה את העט הזולה ביותר שנראתה בדיוק
כמו היקרה ביותר,  וממילא לא היה לה תקציב בעבור האחרות, ובכלל
בעיניה, העט שהיא בחרה הייתה פשוט מושלמת.
כעת נותר רק לחרוט עליה.
היא תתקשר לעבודה ותאמר שהיא חולה היום, חולה עם חום ולא יכולה
לבוא בכלל, זה מה שהיא תעשה.
והיא ידעה שרם, הבוס שלה, ימרר לה את החיים על כך, אבל אין מה
לעשות. עדיף להיות 'חולה' מאשר מאחרת כרונית וחוצפנית.

ואז זה קרה...

הוא הופיע כמתוך דבר לא.

היא לא ראתה אותו נכנס.
והיא לא שמעה אותו מתקרב.
הוא פשוט היה שם לפתע.
למעשה היא לא הבחינה בו עצמו,
אלא זה היה כמעט כמו בסרט של היצ'קוק.

כף ידו היתה הדבר היחיד בו הבחינה.
כף יד - מונחת על הדלפק.
והיד משכה את תשומת ליבה מיד.

זה לא שהיה לה איזשהו קיבעון לכפות ידיים גבריות או בכלל.
כף היד עצמה גם לא עשתה אף אחד מאותם הדברים העשויים למשוך
תשומת לב:
לא תופפה באצבעותיה, לא התקרבה, לא נשלחה, לא נקפצה לאגרוף או
כל דבר אחר שהיה עשוי להסביר את תשומת הלב שהיא פשוט הרגישה
חייבת להעניק לה. היא פשוט הייתה שם - ובכך היה די.

והיה שם דבר מה נוסף, היה שם הפחד.
עצם הופעתה שם, דוממת בלא תנועה, במקום בו היה קודם לכן רק
אוויר,
מקום שנתפס כעת על ידי נצנוץ כסוף וצבעוני,
היה הדבר שגרם לצמרמורת לעלות בשדרתה.

על הקמיצה היתה ענודה טבעת כסופה.
במבט ראשון נראתה הטבעת פשוטה ושטוחה,
ובכל זאת היא לא יכלה להתיק ממנה את מבטה.
היא לא הבינה למה, אבל היא פשוט לא יכלה לעשות זאת.

היא התבוננה בפליאה בכף ידו שנשלחה לעבר ספל התה וקלטה בעינה
שוב את אותו נצנוץ מוזר,
אשר שבה את מחשבותיה.
וכאשר הוא הרים את הספל לעבר שפתיו היא הבינה לבסוף את הסיבה.
בצידה התחתון של הטבעת היתה משובצת אבן שחורה, שנצצה כמו
כוכב.

הטבעת נראתה מוזרה ומאיימת, רכה ומושכת בו זמנית.
לא מכיוון שהיה בה דבר מאיים לכשעצמו, אלא מכיוון שהוא ענד
אותה הפוך.
הפוך ממה שנהגו רוב האנשים, עם האבן מוסתרת, כשפניה מופנות
כלפי מטה.

רק לאחר זמן מה, כאשר חייך, היא הבינה לפתע כי היא בוהה בו
ומיהרה להשפיל את מבטה.
ומשניתקו עיניה מהחפץ המהפנט היא הבחינה בפחד, כי לא זכרה כלל
כיצד הגיעה לבית הקפה הקטן בו ישבו כעת.
ואז, כמו סחרור של ספירלה שחורה-לבנה, כמו מנגינה רכה, כבש שוב
הנצנוץ הכסוף את מלוא תשומת ליבה.

"למה אתה עונד את הטבעת הפוך?"-היא שאלה בקול רם, את השאלה שלא
התכוונה כלל לבטא בקול.
הוא התבונן בה בבחינה,
כאילו המתין שתאמר עוד,
עוד דבר מה, שיסגיר את העובדה, כי היא יודעת את התשובה.

ואז הרגע חלף.

ארשת פניו נתרככה ומבטו איבד את המיקוד של הטורף.
והיא תהתה מדוע לכל השדים והרוחות היא חשה פחד מהול בהתרגשות
כה רבה,
כאשר בחנה את הרעיון, הרעיון הכה מטורף, לפיו היא אמורה היתה
לדעת את התשובה לשאלה שלה עצמה.

"זה בשביל שיחשבו שאתה נשוי?"
"לא"-הוא ענה. וחייך בשובבות שהיה מעורב בה משהו נוסף שלא
הצליחה לזהות, אולי היתה זו עייפות, ואולי אכזבה.
"לא כולם צריכים לדעת, לא כולם,
לא כולם צריכים לראות את האבנים היקרות שעל הטבעות שלי."

"יש לך יותר מאחת?"-היא שאלה בקול רועד וחשה בפחד הגואה בה.
"כמובן"-הוא ענה בקול שליו.
"למה"-היא שאלה בפליאה.
"זה מאד פשוט"-הוא ענה.
"תחשבי שבכל אבן כזו - שוכנת נשמה".

ושאון הלמות ליבה מילא את אוזניה כשפטיש האימה הכה שוב ושוב
בסדן נשמתה.

"למה אתה מתכוון?"-היא שאלה בקול רועד.
הוא לא ענה, אלא בחן שוב את פניה, כמחפש את אותו דבר מה אבוד,
אותו הדבר שככל הנראה לא ימצא בהן לעולם.

"האם את באמת רוצה לדעת?"-הוא שאל בלחישה צרודה, כמחצית השעה
מאוחר יותר ומספר רחובות הרחק משם, ליד שולחן פינתי
בבית קפה תלאביבי מנומנם.

"כן"-היא ענתה בקול כלל לא בטוח.
"אם כך יהיה עלייך לשאול את השאלה המתאימה."-הוא השיב ורוקן את
ספל התה שלו.
"מה זאת אומרת?"
"למה אתה מתכוון?"
הוא לא ענה. במקום זאת הוא הניח על השולחן בחבטה רכה קופסת עץ
שחורה עשויה פיתוחים מתפתלים
והדף אותה בעדינות לעברה.

"מי הוא חושב שהוא, לכל הרוחות? ומה זו הפוזה הזו?"-חלפו במוחה
משפטי התוכחה המוצדקים.
"ומה זו לעזאזל השיטה השטותית הזו להתחיל עם בחורות? הוא ממש
חושב את עצמו!" - חשבה היא לעצמה.
"מיהו בעצם הבחור הזה? מה אני עושה אתו כאן במקום להיות
בעבודה, או לפחות בבית? מה אם מישהו יראה אותי כאן אתו ויספר
על כך בעבודה?"
היא חיפשה מפלט, מוצא מהדבר הזה שנחת עליה, כמו ענן שכיסה את
השמש ביום בהיר.
ובלא אובייקט אחר להתמקד בו, בחנה את כוס הקפה שהניח לפניה
המלצר והעוותה את פניה.

הוא ישב כעת בלא ניע, אוחז בידו כוס תה, אך ממקד את שתי עיניו
במבט בוחן בה.

"הקפה לא מוקצף כמו שצריך!"-היא פסקה.
"הקדשתי מספיק שעות עבודה במלצור, במסעדה לא שונה בהרבה
מהמסעדה הזאת, כדי לדעת על מה אני מדברת"-היא הוסיפה.
עיניו לא זזו מעיניה והיא הרגישה לפתע שדבריה מציגים אותה באור
קטנוני, שתוכנם לא חשוב ושהיא עצמה מצטיירת ברושם שונה לחלוטין
מהרושם אותו רצתה ליצור.
זו הייתה מין תחושת יאוש, דומה לתחושה שחש בוודאי חתול העומד
בפני כלב מאחד מאותם גזעים, שהיו אסורים כעת לגידול במדינה.
"פעם לא הייתי מתעקשת, אבל לפני כמה חודשים קרה לי משהו. דבר
מה השתנה בי. אני הבנתי שאני רוצה להשיג דברים, להנות מהחיים
ולא להתבייש בכך."-היא ניסתה שוב לומר אי מה, אבל נשמעה באזני
עצמה, יותר מכל דבר אחר, כמתנצלת.

היא סימנה בידה למלצר, שמיהר לעוט לעברה, ממתין למוצא פיה,
מבקש להביא עוד דבר מה, לספק, לרצות, כדי לזכות לאחר מכן, הרבה
לאחר מכן, באותם מטבעות קטנים ששינו עבורו כה הרבה, משום מה.
דבריה גרמו לראשו להזדקף תחילה בתרעומת, כמעט בהתרסה, אבל אז
הוא נזכר במקום, בנסיבות, במטרתו, וגבו התכופף, ראשו נרכן,
והוא ניגש חזרה לכיוון הבר ממנו הגיע ובידו כוס הקפה הסרוחה.

היא הביטה בו ועל שפתיה חיוך, מין גאווה אפלה על כך שהשפילה את
האדם והזכירה לו כי היה בעצם רק משרת, כאילו במילה אחת שאבה
מהמקום כולו את כל קסמו וכל עוצמתו והפכה אותו לקונכיה ריקה
חסרת צבע.
"אני רוצה להחליף את הקפה הזה."-היא אמרה.
"להחליף"-כאילו ניתן היה להחזיר דברים לקדמותם, או להופכם
לאחרים.

הוא הביט בה כעת במבט אחר, מופנם יותר, כאילו ראה לפניו אדם
הפושט מעליו את עורו ומגלה תחתיו חית פרא מלוכלכת ומסריחה, או
פסיכופטית שנמלטה מאיזושהי מחלקה סגורה.

"על מה אתה חושב?"-היא שאלה, לאחר שהמלצר יצא מטווח שמיעה,
מביטה בו שוב באותו מבט חולמני.
"עלייך!"-הוא ענה.
עיניה נפערו לרגע ולאחר היא חייכה.
"ומה אתה חושב?"-היא התעקשה.
"על כל מה שאת רוצה לדעת, ועל ההזדמנות שקיבלת כדי לקבל
תשובה."-הוא ענה,

אך בפנים היו מחשבותיו אחרות.
"להחליף את הקפה? להחזיר אותו חזרה?"- מה פתאום.
אלו היו הקלפים שחילק לך הגורל, כדי לשחק יד זו במשחק הגדול של
החיים,
להחליף אותם?! - זה כמו לירוק בפרצופן של הנורנות העיוורות
שטוו את גורלך,
זה היה שקול בעיניו לקניית טופס גירוד נוסף, מיד לאחר שסיימת
לגרד אחד ולא זכית בדבר.
הלקח, המדד, למצבך בחיים, הוצג לפניך בכל אשר תפנה, בכל אשר
תפגוש מסביבך.
ביחסם של האנשים כלפיך, במצבו התקין או הבלתי תקין של רכבך,
בנביחות כלבים ברחוב לעברך או בקשקוש זנבם,
ואפילו בקיומו או העדרו של הקצף בקפה, שהוגש לך במסעדה.
כיצד יתכן שלא ידעה זאת, שלא זכרה?

המלצר חזר בצעד עצבני, ממהר להציב את הקפה ולהתרחק, מנסה לסיים
את הפרשה בכך.
היא הביטה בקפה שמולה וחייכה לעומתו.
"תראה איזה יופי, יש לב בקצף."-היא אמרה.
"יש מה איפה?"-הוא שאל.
"הקצף, הוא בצורת לב"-היא ענתה.
הוא הוריד את מבטו לעבר הנוזל בצבע הבז', וחייך לעומתה, מחזיר
את עיניו להתמקד שוב באישוניה, חושף שורת שיניים עליונה, בעלת
שני ניבים חדים כשל זאב.
היא הייתה מטומטמת, אבל לא הייתה ברירה, היה עליו לנסות, אולי
עדיין נותר בה בכל זאת, עוד קצת, עוד דבר מה
זו הייתה הדרך, זה היה הסיכוי להחזיר חזרה את הכל.
אך הייתה בכך גם סכנה.
כן, תמיד הייתה מעורבת בכך גם סכנה.

היא הניחה את כוס הקפה על המפית ברכות, מפנה את מבטה לעבר תיבת
העץ הקטנה.
ולפתע היא הרגישה רגש מוזר, או אולי הייתה זו בכלל תחושה.
היא הרגישה, חשה, או אולי בכלל חשבה שהיא מתפצלת, מתפרקת לכמה
חלקים.
והיה בכך יופי מסויים, והיכרות רחוקה עם דבר מה שכבר קרה בעבר,
דבר מה מאד מסוכן.
ואז עלתה בה המחשבה המפחידה, שאולי היא הפריזה במנה שלקחה אמש
ושהיא עומדת כעת למות.
היא לא ידעה איך עוד להסביר את מה שקרה לה.
היא הרגישה שהיא מתפצלת לשלושה חלקים, או אולי לארבעה,
היה חלק ממנה שרצה לגמוע עד תום את הקפה הטעים, היה החלק שרצה
למהר לדירתה, או אולי לדירתו, להשתחל מתוך הבגדים ולהתכרבל בין
זרועותיו. והיה החלק השלישי, שרצה לדעת, יותר מכל, מה לעזאזל
יש בתיבה.
ואז הופיע החלק הרביעי, שהתבונן על השלושה, ומיד אחריו חלק
חמישי, שדרש ממנה לקום ולהימלט מהמקום כל עוד היא יכולה. ובכל
פעם שהביטה בעצמה, הבחינה בהופעתו של חלק נוסף, חלק חי
ותובעני, שאיים להשתלט עליה ולדחוק את כל האחרים לאבדון. עד
שהיא קפאה במקומה, בלא היכולת לזוז.
"תנשמי!"-היא אמרה לעצמה, בלא קול, "תנשמי!"
והיא נשמה, ופטרה את מה שחוותה כתופעת לוואי מוזרה של הסם.

"אז מה לעזאזל יש בקופסה?"-היא שאלה שוב בקול מאנפף משהו.
"הכל, וכלל לא הרבה!"-הוא ענה כמעט בלחישה וצמצם את עיניו.
"העתיד, העבר, ההווה, כל השקרים והאמת!"-הוא ענה כלאחר יד,
בוחן בריכוז את העלים שצפו בתוך כוס התה שלו.

"אז מה אתה אומר שיש בקופסה?"-היא הפטירה כלאחר יד, כאילו לא
שמעה מילה ממה שאמר, בוחנת את תחתיתו הריקה של הספל,
בתיאטרליות של אכזבה מעושה.

"העתיד"-הוא ענה לה ביובש.
"אני מתעניינת הרבה יותר בהווה."-היא החזירה לעברו.

"ההווה מפחיד, הוא יכול לגרום לך לאבד שליטה, לרצות לקום
ולברוח, ובו בזמן להתכרבל עם שמיכת פוך במיטה. וכל זאת תוך
לגימת קפה, ותהייה אודות תכניה של קופסת עץ קטנה."
היא קפאה שוב והביטה בו בפחד, חשה שוב, אותו דחף מוזר הקורא לה
לקום ולהימלט, כל עוד היא יכולה.
"העתיד, לעומת זאת, הרבה יותר מרגיע, כי הוא מאפשר לכל הדברים
הללו כולם, לתפוס את מקומם, ולהתרחש בתורם."-הוא הוסיף בקול
מרגיע, מהסה ומהפנט כמו נחש.

היא תקום ותלך, אפילו בלי להסביר, פשוט תלך, היא לא חייבת לו
דבר, אפילו לא מילה.
אבל הקופסה האפלה היתה כלכך יפה והנצנוץ הכסוף שעל כף ידו ריקד
שוב באישון עינה, משכיח ממנה את ההווה, הופך את העבר לדבר מה
ערטילאי וכלל לא מוחשי, אוורירי כמו חלום.
ומותיר לה רק את העתיד, שעמד להיפרש לפניה כמו עלי הכותרת של
פרח קסום ומסתורי,
כאן ועכשיו.

זה היה הדבר האמיתי
היא חשה בכך במרכז בטנה.
שערה סמר על עורפה
והעולם הסתחרר סביבה כמו קרוסלה שיצאה משליטה.

הוא היה מעבר לכעס, מעבר לזעם
והיא ידעה שהיא היתה הסיבה.

היא אכזבה אותו.
והיא חשה שהוא עלול להגיב בקיצוניות,
אבל לא היה דבר בכל העולם כולו,
שהיה עשוי להכין אותה,
למה שעתיד היה להתרחש.

פניו השלוות תדיר רעדו בכעס עצור,
עד שהתעוותו לכדי מסכה מכוערת,
נוראה כפניה של חיית טרף.

והיא הבינה כעת, שלא היא היתה זו,
שגרמה לו להפוך לדבר מה לא אנושי כלל,
לדבר מה כה מרושע ונתעב,
אלא שאלה היו פניו האמיתיות
מאז ומעולם.

והיא ידעה כעת,
שהמרחק בין האל לשטן
היה תמיד
אך פסיעה.

והיא ידעה שהוא יודע זאת.
ושהבחירה הייתה שלו.
שהבחירה תמיד היתה שלו.

היא הביטה בו כמו חיה מפוחדת,
שכל חטאה היה נסיונה לחצות כביש מהיר,
ושנלכדה כעת באורם המהפנט של פנסי משאית שועטת.

היא הביטה בו בעיניה הגדולות
והפכה להיות מודעת לראשונה בחייה,
להיקפם העצום של כל אותם הדברים,
אשר אודות קיומם לא רק לא ישעה
אלא מעולם אף לא חשדה.

מבטו מורחב האישונים השתהה עליה
עוד לשבריר של שניה,
חוכך בדעתו,
שוקל את אהבת העבר
אל מול זעם ההווה.
ואז
הוא הגה את המילים:

"כל מה שאת,
כל מה שהיית
וכל מה שאי פעם תהיי -
בטבעת הזו
בכף ידי!

לעולם!
וכל היתר - אפר ועפר!"

והיא לא הייתה עוד.

היא הביטה בפליאה בתחתית כוס הקפה, האם באמת ראתה שם תלת קלשון
או שעייפותה שוב גרמה למוחה לתעתע בה?
תלת קלשון?, לב?, לדברים אלו היתה משמעות, היא היתה כמעט בטוחה
בכך.
היא פשוט לא יכלה להתרכז מספיק כדי להיזכר מהי.
הוא הציב את הקלפים על השולחן.
על גבם שעט חדקרן שחור לשמאל, בינות להבות מתפתלות, שעלו מתוך
סדקים של אדמת מדבר יבשה.
היא חשה משיכה ובו בזמן דחיה עצומה.
הוא טרף את הקלפים כמו קרופיה ופרס את החפיסה לפניה כמניפה
אפלה.
"תחשבי על דבר מה"-הוא הציע יותר מאשר ציווה.
"על מה?"-היא שאלה.
"על כל דבר שהוא. זה לא משנה על מה."
טוב, על מה שהיא חשבה הוא כבר ענה, אז אין טעם לנסות את הטריק
הזה.
מה באשר ל"מה צופן לי העתיד?"-זו בהחלט נראית כשאלה לגיטימית.
"טוב, חשבתי, מה עכשיו?"
"כעת בחרי קלף, כל קלף"-הוא החווה בכף ידו.
והיא בחרה.

זה היה נער צעיר או שמא היתה זו נערה, לבוש בבגדי ליצן. על
כתפו מקל של מטאטא ובקצהו צרור.
בידו השניה קירב לאפו ורד אדום. על שפתיו היה חיוך חלומי
ובפסיעתו הבאה עמד ליפול או שמא לרחף מעל תהום, ובצד רגלו
השניה, שעדיין עמדה על הקרקע קיפצץ כלבלב.
בשמיים מעליו ניבטו שתי עיניים זועמות, שאישוניהן שעוני חול.

הקלף היה חם למגע עד שכמעט צרב את קצות אצבעותיה והדליק בה
תחושה פנימית כלכך חזקה.
היא לא רצתה לוותר עליו, היא רצתה שישאר ברשותה, שיהיה שלה.
אולי כאשר הוא יפנה את מבטו היא תוכל להחליקו לתוך תיקה.
ואולי היא תצליח לשכנע אותו להעניק לה את כל החפיסה במתנה?
בתמורה ללילה אחד סוער של אהבה?

"כעת הפכי אותו על פניו והניחי אותו על השולחן לפניך."-הוא
ציווה. ובאי רצון מסויים היא צייתה, נקרעת בין הרצון להמשיך
ולאחוז בקלף לבין התאווה שנלוותה להבנה כי הוא לא סיים,
אלא שזו היתה רק ההתחלה.

"כעת בחרי קלף נוסף מתוך המניפה". היא העבירה את כף ידה
בעדינות מעל הקלפים האסופים בכף ידו וחשה בעקצוץ קריר, כמו
חשמל סטאטי, שגרם לה לרצות לחטוף מידיו את כל הקלפים כולם
ולטרוף את התמונות המצוירות עליהם, כפי שטורפים ממתק.
גבר ואישה עירומים ניבטו לעברה, עירומים ואוחזי ידיים, עומדים
בצומת דרכים, שצמח בו עץ, ומעליו מתוך ענפיו הציצה יד עצומה
וכיוונה קשת דרוכת חץ לעבר ראשה של האישה, שעיניה לא ראו דבר,
דבר מלבד הגבר שבמבטו היתה אחוזה.
"מה זה אומר?"-היא שאלה בחיוך ילדותי, "קודם ליצן, כעת זוג
ומלאך?"
"הפכי גם קלף זה ושימי אותו ליד הקודם"-הוא הורה לה והיא מיהרה
למלא את תפקידה במשחק התפקידים הכלכך מקדים הזה.
"עוד קלף אחד"-הוא אמר.

הקלף הראה יצור אימתני, בעל שלוש עיניים מקובעות בראש תיש,
הנתון על גוף נשי בעל חזה שופע אך עם איבר מין גברי ורגלי תיש
שעירות, שהיה ישוב על קובית אבן. בידו האחת הוא אחז לפיד בוער
ובידו השניה את קצהה של שלשלת,
בה היו כבולים גבר ואישה עירומים, מקורננים ובעלי זנבות.
זנבו של הגבר בער באש לפידה של המפלצת וזנבה של האישה הניב
פירות.
היא הביטה בקלף וחשה לרגע שהקסם כמו נשבר.

זו היתה היא, דף, הדוגמנית, היושבת אל מול צעיר המנהל עמה את
אותו משחק תפקידים כה מוכר, שסופו היה כה ידוע מראש, ולשם מה?
כל שהוא היה באמת צריך לומר לה היה שיש לו מעט חומר טוב עבורה
והיא היתה הולכת עמו בלי כל ההצגה המיותרת הזו, בלי לבזבז
אפילו דקה.
האם ידע זאת? כנראה שלא - היא חשבה לעצמה.

אבל  היה כאן גם דבר מה שונה, והיא אהבה חוויות שונות, חוויות
חדשות. והיא רצתה לחוות, לחיות את החיים עד תום. לחוות הכל, כל
מה שהחיים ביקשו להציב בפניה.

היא הרימה את עיניה מהקלף, עד אשר פגשו בעיניו והעולם כמו
התמלא חיים מחדש. כאילו מישהו לחץ על כפתור השלט ושחרר את הסרט
של חייה ממצב ההשהיה בו היה נתון.
ידה החלה לרעוד, אישוניה התרחבו, היא נרתעה לאחור אל תוך כסאה
וחשמל סטאטי החל לשטוף את ראשה בגלים.
"ובכן"-הוא אמר, "האם תרצי לדעת מה אומרים הקלפים?"
"כן, בבקשה"-היא ענתה, כנראה בפעם הראשונה בחייה הבוגרים,
בקול חסר יומרה, חסר כל אגו.

"השוטה - הוא מצביע על תחילתו של דבר מה חדש, אך גם על תמימות
הגובלת בחוסר אחריות, אי ראיית הדברים כפי שהם, ובמיוחד אי
ראיית הסכנות שנמצאות ממש מתחת לאף.
האוהבים מראה על פרשת דרכים, בחירה בין שתי אפשרויות, לעתים זה
יכול להיות קשור לרומנטיקה ולנטיה לבחור לפי רחש הלב, או לפי
הכוונה מגבוה.
והשטן - כן, השטן הקשיש, הוא מצביע על שיעבוד לעולם החומרי,
להיטות ופירות תוצאתה. אלו הם שלושת הכוחות סביבם סובבים
חייך."

"נשמע די מעורפל"-היא אמרה, לעצמה יותר מאשר לו, תוהה בינה
לבין עצמה אודות המשמעויות האפשריות של הדברים.
"יש צורך בעוד מספר קלפים"-הוא החווה בידו לעבר מניפת הקלפים
והורה לה לשלוף שלושה קלפים נוספים.

גבר ואישה אוחזים בגביע אחד מעליו ראש אריה מקובע מעל צלב
שעליו התפתל נחש, ושבע נערות מפזזות ובידהן גביעים ולאחר שוב
פעם אותו ליצן האוחז בידו פרח ובידו השניה צרור נתון על מקל.

"כמה ג'וקרים יש לך כאן בחבילה הזו?"-היא שאלה בקול מאנפף, גאה
בעצמה על שהצליחה לזהות לפחות משמעותו של קלף אחד בחפיסה.

"רק אחד"-הוא ענה וצמצם את עיניו. "אבל הוא עשוי להופיע מספר
פעמים, לפי רצונו."
"מה זאת אומרת?"-היא שאלה בהרמת גבה, הרי זה היה הקלף הראשון
ששלפתי, הנה כאן."-היא אמרה, שלחה יד והפכה את שלושת הקלפים
שהיו מונחים לידה.

האוהבים היו שם, כך גם השטן, אך במקום השוטה היה קלף אחר, שלד
חיוור עוטה שריון נוצץ, רוכב על סוס ירקרק.
"מה זה אומר? איך זה יכול להיות? איך עשית את זה? איך החלפת
בינהם, הם הרי היו לידי כל הזמן"-היא הביטה בו וחשה כעת את
הפחד עולה בה. היא לא היתה זקוקה לפרשנותו לקלף החדש שנגלה
לפניה,
הקלף שהמתין בסבלנות לכל אדם, בין אם שאל אודותיו בין אם לאו,
בסופה של כל פריסת קלפים.

"לעתים"-הוא אמר בלחש, "לעתים, הזמן זורם בצורה שונה לאנשים
שונים. לעתים, במקום להתחיל בהתחלה ולהתקדם לעבר הסוף, מתחיל
סיפור חייהם בסוף וזורם ממנו לעבר ההתחלה."

היא הביטה בו בחוסר הבנה, ממתינה שיסביר את שקול דק ועדין הנהן
וטען כי ידעה, אך בכל זאת לא הצליחה לזכור.
את מה שהיה כה ברור, אך עבורה נותר עדיין בגדר הבלתי מובן.
הוא בחן אותה בעיניו, מחפש שוב דבר מה מאחורי עיניה. לאחר צמצם
את אישוניו ובלא להוריד את מבטו הוסיף:
"ויש אנשים, שעבורם הזמן הוא דבר מחזורי! כמו התמכרות לסם, כמו
החלפת בן זוג אחד ברעהו ולאחר חזרה לקודם, שוב ושוב, סיום
והתחלה, התחלה וסיום, במחזור בלתי פוסק של שיעבוד. שוב ושוב
באותה צומת דרכים. אותה הבחירה, או הבחירה האחרת, בלא משמעות,
בלא הבנה, לפי "הגיון", "רגש" או בכוח גחמתם של כוחות
עליונים.
לנצח, או עד הטעות האחרונה והבלתי נמנעת - המוות."

דבריו שטפו אותה כמו שמן חם. צורבים אותה בכאב, מעירים אותה
למציאות אחרת, שונה מזו שהיתה רגילה לראות. אך יחד עם זאת,
אמיתית הרבה יותר.
היא התחילה לרעוד. "מה אפשר לעשות?"-היא ביטאה בקול את המחשבה
היחידה שהסתחררה בתוך ראשה.
"רוב האנשים אינם יכולים לעשות דבר!"-הוא ביטא בצער את האמת
והשפיל את מבטו.
"אבל עבור אחדים, קיימת דרך. אם תרצי, אלמד אותך כיצד ניתן
ללכת בה."

עיניה איבדו את מיקודן והיא בהתה כעת לתוך זכרונותיה, בוחנת את
חייה, מבינה לפתע עד כמה הוא צדק.
"בכל מקרה, השעה מאוחרת והם סוגרים כאן בקרוב.
היא הביטה סביבה ונוכחה לדעת שצדק.
המוזיקה ניגנה מהמגברים, האורות דלקו והמסעדה היתה מלאה עד אפס
מקום.
היא היתה יכולה להשבע שכאשר הם נכנסו לשתות כוס קפה השעה היתה
בקושי עשר בבוקר.
"אני עדיין רעב, מה דעתך למצוא מקום אחר שיש בו גם משהו לנעוץ
בו  שיניים?"-הוא הצהיר, כאילו היו הדברים אמורים במשהו חסר
משמעות ולא בניפוץ המראה דרכה הציצה על חייה.
"אני גרה לא רחוק מכאן, אם אתה רוצה, אתה מוזמן לטוסט צרפתי
וסלט."-היא אמרה בלא לתהות עוד האם צפן בתיקו מעט מהחומר לו
ערגה עד לפני זמן כה מועט.
היה לו דבר מה, אותו היא רצתה עוד יותר. והיא ידעה בדיוק מהו
הדבר, היא פשוט לא ידעה לקרוא לו בשם.
"אני אשמח"-הוא ענה בחיוך.

היא לא ידעה לבשל וגם כישורי האפיה שלה הסתכמו בעוגה כושית
ואפיפיות ומספר סוגי תבשילי אינסטנט שניתן היה לרוקן מתוך שקית
לתוך סיר עם מים רותחים, אבל היא ידעה שהיא היתה טובה במיטה,
וכנראה שזה כל מה שהיה חשוב.

זה היה שכרון חושים שנמשך שבועות.
היא רפרפה דרך שגרת יומה כמו דבורה מעל שדות קוצים, נמשכת לעבר
אורה הבוהק של תשוקתה אליו. היא לא זכרה כלל מה עבר עליה במהלך
היום, לא יותר ממה שזכרה את חלומותיה בלילות, כשהקיצה משנתה.
השעות אתו היו הדבר האמיתי היחיד.

הוא לימד אותה פלאות: כיצד לראות הילות, כיצד לקרוא את העתיד,
והחשוב מכל - כיצד לשנותו.
כיצד לאסוף עוצמה מצמחים, מבעלי חיים ולאחר - גם מאנשים,
ולבסוף - גם כיצד להפקיד אותה בתוך חפצים ולהפך אותם לחפצי
עוצמה.
היה לו רק מנהג מוזר אחד, תכונה שלא התאימה כלל לאופיו. היא לא
הבינה חלק זה בהתנהגותו ובחרה להיות משועשעת במקום להיות
מוטרדת. כנראה שהוא פשוט היה מפונק.
הוא היה מבקש ממנה, בקול מאונפף וילדותי ממש כזה שלה, להביא לו
דברים. בתחילה היו אלו דברים קטנים וחסרי משמעות: תפוח, מלחיה,
להוסיף עוד כפית סוכר לכוס התה שלו.
לאט, כמו נחש מהסה ומתפתל, מזדחל בערמומיות לעבר מטרתו, בלא
ששמה ליבה לכך כלל, החלו הדברים לגדול ולתפוס תאוצה.
ואולי היה האשם בכלל בה. יתכן שהכל היה פרוס וגלוי לפני עיניה
כבר למן ההתחלה והיא בחרה לעצום את עיניה בחזקה, כדי לא לראות
את שכל אדם אחר היה רואה בצורה כה ברורה.

היא עברה בדלת מזיעה ומתנשפת.
היא ידעה שהיא שוב מאחרת.
היא תמיד אחרה. לכל מקום ולכל פגישה.
הזמן היה דבר חמקמק שתמיד אזל בין אצבעותיה כמו חול
והיא מעולם לא הצליחה להבין כיצד זה יכול להיות
שגם כאשר היא יוצאת במרווח שאמור היה לאפשר לה אתנחתה של לפחות
רבע שעה
בכל זאת תמיד קרה דבר מה בלתי צפוי, פקק תנועה, חפץ חשוד,
תאונת דרכים או לא חשוב מה, והיא מצאה עצמה שוב מגיעה באיחור.

היא העלתה על פניה את החיוך המתחנחן, החיוך הילדותי, הכובש,
ניערה את שיערה המתולתל בצבע הדבש וחלפה בצעד בוטח על פני
שורות המדפים, לעבר משרדו של אסי.

אורות הניאון הבהבו בעצבנות, וכך היא ידעה שהוא הגיע לא יותר
מרבע שעה לפני כן.
הם תמיד הבהבו כרבע שעה לפני שהתיצבו באורך פלא, כמתאמצים
להתעורר משינה ארוכה ועמוקה, בדיוק כמוה.
החנות היתה ריקה, היא תמיד היתה ריקה בתשע בבוקר, והיא תמיד
תהתה האם הלקוחות מתאמים בינם לבין עצמם להתחיל להגיע רק בעשר,
ומה היה קורה אילו הם היו פותחים את החנות רק בעשר, האם אז היו
הלקוחות עומדים מחוץ לדלת חסרי סבלנות או שמא היו מתחילים
להגיע רק באחת עשרה, אולי עדיף היה פשוט לפרסם שהחנות פתוחה
החל משמונה ולהמשיך לפתוח אותה בתשע כרגיל, מעניין מה היה קורה
אז.

ההתעסקות האובסיסיבית של מחשבותיה בלקוחות, בשעת הפתיחה ובשעת
הגעתם, היתה רק חציצה מפני התמודדות עם פחדיה האמיתיים. היא
הגיעה עד לדלת הכניסה למחסן ונעצרה, מביטה ימינה ושמאלה, מטילה
צל רק לסרוגין על המרצפות המרוטות. ואז משהו תפס את ישבנה. היא
נרתעה קדימה בבהלה ופלטה צווחה.
הוא עמד שם מאחוריה, נשען על מדף אבקות הפרוטאין ופיו פעור
בגיחוך מלא זלזול ועיניו מצומצמות, צוחק כמו צבוע.
"ביקשתי ממך שלא תעשה את זה" - היא פלטה בכעס ועיניה רושפות.
"מה תעשי, תפטרי אותי?"-הוא החזיר, מזכיר לה בבוטות את מיקומה
בשרשרת המזון והמשיך לגחך, מתקרב אליה באיטיות מאיימת.
פעמון קטן צלצל והודיע כי מישהו נכנס דרך דלת הכניסה.
היא חמקה ממנו, נאחזת בלקוחה הקשישה שחיפשה מיץ שזיפים כבחבל
הצלה.
אורת הניאון הפסיקו להבהב לבסוף ואנשים נוספים החלו להגיע.
היא החליטה כי למחרת היא תגיע רק בתשע ורבע.
וכך היה.

אחרי יומיים אסי, הבעלים ומנהל החנות, קרא לה לשיחה.
"דנה, רם אומר לי שאת מאחרת כל בוקר ברבע שעה. מה יש לך להגיד
על זה?"
"אתה טועה, אני מגיעה בדיוק בתשע ורבע."
"אנחנו מתחילים בתשע."
"אין כאן אף אחד בתשע חוץ מאחיך, ואני, תודה, מעדיפה לא להיות
אתו כאן לבד."
"התרוצים והשטויות שאת מדברת לא מענינים אותי."-הוא פסק
בהחלטיות.
"אנחנו מתחילים בתשע. ואם את רוצה להמשיך לעבוד כאן. את תהיי
כאן בתשע!"
הסלולרי שלו צלצל, "חכי כאן, עוד לא סיימנו את השיחה הזו."-
הוא אמר ויצא לחתום על משלוח.
מבטה הסתחרר סביב החדר ששימש כמשרד בכעס מהול ביאוש,  כמנסה
להתלות בדבר כלשהו כבחבל הצלה.
רק כאשר עיניה נתקלו בציור המוסט ובדלת הכספת שהמפתח בצבץ מתוך
מנעולה היה הרגע בו היא הגיעה לכלל החלטה.

הוא צדק, הוא פשוט צדק.
הוא תמיד צדק.
וזה היה הדבר שהפחיד אותה יותר מכל,
אפילו יותר מהאפלה שזהרה בעיניו.

היא תהיה חייבת ללמד את שני החוצפנים הללו לקח.

"למה את בעצם כלכך כועסת עליהם?"-הוא שאל אותה שוב אותו ערב.
"אני פשוט רותחת!"-היא ענתה לו.
"על מה בדיוק?"
"על רם, על זה שהוא מרשה לעצמו לשלוח אלי ידיים. על אסי על זה
שהוא מרשה לו. ועל זה שבתלוש המשכורת התברר פתאום שהם לא
מוכנים לשלם לי את מה שהם הבטיחו לי כשהם קיבלו אותי לעבודה."
"יפה, זה היה די מדוייק".
"האמת שאני גם כועסת קצת עליך."-היא הוסיפה.
"עלי?"-הוא שאל בהרמת גבה, "למה?"
"כי כל חבר אחר שהיה לי לפניך, היה מזמן קורע להם את הצורה
וסוגר אתם את הענינים על הדרך שבה הם התיחסו אלי. אבל אתה
אפילו לא מראה שאתה חושב בכיוון. וזה לא שאין לך את היכולת.
ראיתי איך פרקת את הטיפש שהוציא לך אוויר מהגלגל של הרכב
כשהחנית לו בחניה. ואני יודעת היטב מה אתה מסוגל לעשות בעוצמת
הרוח. אז למה לא בשבילי? אני באמת לא מספיק חשובה לך?"-היא
צעקה ופרצה בבכי.

הוא לא ענה. במקום זאת הוא השפיל מעט את מבטו וכיווץ את
גבותיו.
"אסור לילפגוע באנשים"  הוא אמר.
"מה" - היא שאלה בפה פעור?
"אסור לפגוע באנשים! בכלל! ולי בפרט"- הוא הסביר.
"והאדיוט עם החניה?"-היא שאלה
"זה משהו שאני עוד אשלם עליו בעתיד.
אין כזה דבר לא לשלם. זה רק עניין של זמן"-הוא ענה.
"למה אתה מתכוון? אי אפשר לרמות את המערכת?"
"אם היה אפשר אז על מה אנחנו מדברים עכשיו? איך את חושבת בדיוק
שתצליחי לסגור עם שני הליצנים האלה את החשבון?"

לאחר מספר רגעים, כאשר היא משכה באפה וניגבה את עיניה עם מגבון
נייר, הוא הביט בה וחייך.
"יתכן שאת לא מבינה את זה, אבל זה בדיוק ההפך ממה שאת חושבת.
הייתי מטפל בזה מזמן בעצמי, אם לא היית חשובה לי כלל. אם הייתי
מתיחס אליך כאל חפץ או כאל רכוש, או כל דבר אחר שנמצא בבעלותי
ושאיננו מסוגל להגן על עצמו, אבל אז לא תוכלי ללמוד את מה שאני
רוצה ללמד אותך."
"מה אתה רוצה ללמד אותי? מה אתה כל הזמן רוצה ללמד אותי? נמאס
לי מזה שאתה מלמד אותי! לך תלמד בעצמך משהו!"-היא צרחה ופרצה
שוב בבכי.
"מה אני אמורה ללמוד? מה? איך להיות מוטרדת? איך להרגיש
כשמנצלים אותי ומתיחסים אלי כאל פיסת אשפה?"

"את כועסת?"-הוא שאל בקול שקט, מתעלם מצעקותיה.
"בטח שאני כועסת!"-היא ענתה.
"יופי!", "ומה את מוכנה לעשות כדי לשנות את המציאות?"
"הלוואי שימותו!"-היא ענתה, מקווה בסתר ליבה שהוא יטיל עליהם
איזה לחש, או כישוף או משהו שיגרום להם להעלם מעל פני האדמה.

נשימתה נעצרה כשהוא דיבר לבסוף, לאחר שתיקה ארוכה ורועמת.
"את עדיין מקווה עמוק בפנים שאני אפתור את כל הבעיות שלך?"-הוא
קבע נחרצות תוך אנחה.
"הבעיה היא שרק את יכולה לעשות זאת, לפתור את כל הבעיות שלך."
"אני יכול רק להראות לך כיצד. את תצטרכי להיות זו שעושה!"

"מה זאת אומרת?"-היא שאלה כעת בקול צרוד.
"זאת אומרת שיש שיטה מסויימת שאת צריכה ללמוד. את צריכה לרכז
את הכעס שלך ולהשתמש בו כמנוף.
את צריכה להחליט שההתנהגות של מי שפוגע בך - איננה מקובלת עליך
ושנתת להם כל הזדמנות להפסיק, ושהם אלו שבחרו להמשיך. ושמכאן
והלאה - כל שיקרה להם - הוא אשמתם בלבד. ושאת מוכנה להיות
המכשיר שיביא למפלתם."

המודעות שלה התבהרה לפתע, כפי שקרה לה בכל פעם שהוא לימד אותה
דבר מה חשוב.
כל הדברים האחרים פסקו לפתע מלהיות חשובים, כבו ונעלמו מתוך
תודעתה.
התחושה המוכרת ,שהיתה כה זרה לה לפני שנכנס הוא לחייה, עיקצצה
בקצה תודעתה, כאדם עיוור הנתקל בפעם הראשונה בחייו בקצהו של
קרחון ותוהה מהו לעזאזל הדבר שנתקל בו, שהנו כה חמקמק וחלקלק
ולא נעים למגע.

"ואיך אני עושה את זה?"-היא שאלה בלא כל רגש.
"בשלבים"-הוא ענה.
"ראשית את עושה בדיוק את מה שעשית כרגע - מפסיקה לרחם על עצמך,
מסובבת את הכעס שאת חשה כלפיהם ומפנה אותו כלפי עצמך.
באכזריות, משתלטת על החולשה שלך - תחושת החוסר אונים שלך.
ולאחר מכן יוצאת לצוד אותם."
"לצוד?"
"כן! לצוד!"-הוא ענה.
"האנשים האלה לא בסדר. הם לא מתנהגים כמו שצריך, והם בטוחים
בעצמם, שאף אחד לא יכול ולא יעשה להם כלום.  הם גאוותנים.
ובדרך כלל אנשים כאלה מתנהגים באותה הצורה בכל מישורי חייהם.
וזו בדיוק נקודת התורפה שלהם! גלי כלפי מי עוד הם נוהגים בצורה
זו - וגילית את המקום בו את יכולה לפגוע בהם."

היא חיפשה במשך שבועיים ולבסוף היא גילתה.
זה התחיל מהכעס הפתאומי שאסי הפגין כלפיה כאשר העירה את תשומת
ליבו לעובדה שעל חלק מבקבוקוני הויטמינים אין מדבקת מחיר
ותווית הקוד תוקעת את הקופה הממוחשבת. זו היתה חברת 'סולתג',
ענקית הויטמינים, כלפיה הם נהגו באותה הצורה. לקח לה קצת זמן
להבין איך זה עובד, אבל לבסוף היא פיענחה את העסק.

לא פחות מהדרך המקורית בה אסי סיפק לאחיו את התפאורה המתאימה
להטרידה מינית. זה היה עוקץ דו כיווני, הם הרוויחו על חשבון
החברה וגם על חשבון הלקוחות.
הם השתמשו בבקבוקוני דוגמה, שהחברה שלחה לכל החנויות עם כל
משלוח. הם הורידו מהם את תווית ה"לא למכירה" והדביקו עליהם
מדבקות אותן הזמינו מבית דפוס קרוב. הבקבוקונים לא היו רשומים
במלאי וכשהם היו נקנים, הברקוד שהיה מוטבע עליהם היה תוקע את
הקופה הממוחשבת, כך שחשבונית עליהם לא היתה מופקת.  
ללקוח היתה מוצעת האפשרות להמתין להזמנת טכנאי לתיקון התקלה,
או לעזוב את המקום עם עודף אך בלא חשבונית. וזה היה רווח נקי.
למעשה, כל יתר המוצרים הופיעו בחשבון, מלבד אלו שאסור היה
שיופיעו.

היא חזרה הביתה באותו ערב, מרוצה כמו חתול שאכל את כל השמנת
וסיפרה לו על הגילוי המסעיר.
הוא הקשיב בתשומת לב ואז שאל אותה: "מה את רוצה לעשות עכשיו?"
"אני לא יודעת?"-היא הביטה בו בהיסוס, "להלשין עליהם לחברה?
למס הכנסה? אולי למע"מ? שישבו בכלא על העלמת מיסים, שיסגרו להם
את העסק המטונף שלהם ושאני לא אראה אותם יותר אף פעם."
"את מדברת מתוך כעס. זה לא טוב"- הוא קבע.
"נסי כעת לדבר מתוך מקום אחר, מקום של אכזריות!"
"מה זאת אומרת?"-היא שאלה.
"תזכרי בכל מה שהם עשו לך, כל פעם ופעם שבה הם ניצלו והשפילו
אותך. חברי את הכל יחדיו וכעת החליטי מה את עושה".

היא שיחזרה בשכרונה את כל האירועים שגרמו לה לרצות לעזוב, ואת
כל הפעמים בהן לא עזבה כי ידעה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה
לאבד את העבודה הזאת גם כן.

"הם לא צריכים לשלם? הם לא צריכים לפצות אותך על מה שהם העזו
לעשות!"-הוא שאל.

"איך?"-היא שאלה בחזרה.

"בצורה הפשוטה ביותר - בכסף!"
"הכסף השחור מועבר פעם בשבוע מהקופה לכספת שבמשרד, הוא לא נרשם
ולא מדווח. ולכן אם הוא יילקח הוא גם לא יחסר."

"קחי אותו! הוא שלך!".
"אני מפחדת"-היא מלמלה.

הוא נישק אותה בעדינות במצחה והעולם נעלם.
לא היתה כל דרך אחרת לתאר את מה שקרה, היא פשוט התעלתה.

העולם הפך לשקוף ולא ממשי. או שמא היו אלו הרגשות שנשרו ממנה
כמו עלים בשלכת.
היא לא הרגישה דבר מלבד אכזריות קרה.
"מה עשית לי?"-היא שאלה בהפגנת תמיהה - הרגש היחיד שהצליחה
לזמן.
"לקחתי ממך דבר מה ונתתי לך אחר במקומו"-הוא ענה בשלווה.
"זה לא לתמיד, זה לזמן קצר בלבד, עד שתצליחי ללמוד את מה שאת
צריכה ללומדו".
"ומהו זה?"-היא שאלה בשלווה קרה, שהיתה כה זרה לה.
"קחי אותם ואת חייהם העלובים! הם כעת כולם שלך"-הוא לחש
באזנה.
וכך בדיוק היא עשתה.

הם מכרו כל יום מוצרים בכמה אלפי שקלים, מחצית מאלו לא נרשמו
כלל בקופה.
כל השבוע כולו היא פלירטטה עם אסי, דווקא אתו. יוצרת טריז של
קנאה בינו לבין אחיו. גורמת לו לחוש יותר ויותר בטוח בעצמו, עד
שהוא החל להתרשל בחוקים שקבע לעצמו. הוא התחיל לשלוח אליה
ידיים גם כאשר היו לקוחות בחנות. והיא שלחה את ידיה אליו.
אבל רק כשאיש לא ראה, רק בחדר האחורי, המשרד בו היתה ממוקמת
הכספת.

יומיים לפני תום החודש היא הגיעה מוקדם, הרשתה לו ללטף את
ישבנה בזמן ששלפה במיומנות את המפתח שהיה נתון בצרור מכנסיו.
כאשר הוא חזר מהמקרר עם פחית השתיה הקרה שביקשה, כל הכסף השחור
שנשמר בכספת היה טמון כעת בתוך התיק הגדול בו החזיקה את הבגדים
להחלפה. היא חיבקה אותו והחזירה את הצרור לכיסו. פעמון הדלת של
החנות התנגן בתלונה על לקוח שנכנס והיא השתמשה בכך כבתרוץ
לחמוק מאחיזתו.
היא המתינה חצי שעה בלבד, עד לשעת העומס. אסי עבר לידה, נותן
בה מבט שהשאיר מעט מאד מקום לדמיון.
היא חייכה אליו, השפילה את מבטה ולאחר הפנתה אליו את גבה.
היא צדה במבטה לקוח, גבר כבן חמישים, אשכנזי בעל חזות ארופאית
שמרנית וחייכה אליו, הוא החזיק בידו אריזה של מיץ שזיפים מיובא
ונראה כרוצה לשאול דבר מה. היא סימנה לו בראשה כי תשמח לענות
והוא החל להתקדם לעברה.
זה היה הרגע בו אסי בחר להתקרב אליה מאחור ולהניח את ידו על
ישבנה.
אבל במקום להתעלם מכך ולהבליג כפי שעשתה עד כה, היא פערה את
עיניה לעבר הלקוח שבהה בה במבט תמה.
היא הסתובבה כלפיו והעיפה לו סטירה מצלצלת.
"איך אתה מעז? מול כל האנשים כאן? כמה פעמים אני צריכה להגיד
לך שיש לי חבר? שאני לא מעונינת, שאני לא מסכימה שתניח עלי את
הידיים שלך?"-היא צרחה עליו בזעם.
"זה שאתה בעל העסק לא אומר שמותר לך לעשות מה שאתה רוצה, אתה
מבין את זה, חתיכת סוטה!"
"אני לא יכולה לעבוד ככה."
היא הסירה מצווארה את הסינר והטיחה אותו בפרצופו.
ואז היא פנתה לעבר הלקוח המבוגר ופרצה בבכי סוער, "הוא כל הזמן
שולח אלי ידיים, אני כלכך מתביישת".
אסי עמד שם אדום כמו סלק, נטוע במקומו במבוכה ולא מסוגל לזוז,
ידיו רועדות מזעם.
אבל לפני שהוא הספיק לעשות ולו צעד ניחת עליו אגרופו של הגבר
המבוגר יותר, ישר על לסתו.
"ככה לא מתנהגים"-מלמל הלקוח במבטא רוסי, מחפה על נסיגתה.
"כל הכבוד"- מלמלה קשישה בת כשמונים, "כל הכבוד", ספק על
התפרצותה, ספק על תגובתו של הרוסי המבוגר.

היו מספיק אנשים באותו יום בחנות, שהיו מוכנים להעיד על
התקרית.
היא דאגה לכך שיהיו עדים נוספים, לקוחות קבועים, שראו אותה
בוכה לאחר שיחות עם אסי ורם.
אחד הלקחות בחנות התקשר למשטרה בעקבות המהלומות שאסי חטף
מהרוסי המבוגר. הגיעה ניידת עם שוטר ושוטרת והיא נסעה אתם
לתחנה והגישה תלונה על תקיפה מינית ומשם ישר לביתה.

הם גילו לבסוף את ענין הכסף החסר. אבל זה היה מאוחר מדי.
הם היו צריכים למצוא דרך כיצד להסביר את מהות הכספים החסרים
ולעמוד לבדיקת רואה חשבון קפדנית, ממנה לא היו יוצאים נקיים.
העניין היה חתום.

החנות היתה סגורה למשך מספר ימים לאחר מכן. אסי התקשר אליה
מספר פעמים, אבל היא לא ענתה לו.
הוא השאיר לה הודעה על כך שהוא מעוניין לדבר על סגירת נושא
הכסף "שנותר פתוח"-לדבריו.
קומה מתחתיה גרה עורכת דין צעירה בשם טל, שהתנדבה שלוש פעמים
בשבוע במעון לנשים מוכות, ולאחר שהיא סיפרה לה על מה שקרה
באותו יום, רם ואסי קיבלו מכתב חריף, לפיו כל תקשורת עתידית
אתה, כולל נושא העברת משכורתה האחרונה יעשו אך ורק דרך טל.

היא לא הרגישה דבר כאשר מסרה את העדות במשטרה. היא לא הרגישה
דבר כאשר התכווצו גבותיה ועיניה הזילו דמעות עצורות. דבר לא
כאשר סיפרה בקול רועד לחברתה החדשה טל - את גרסתה למה שקרה.
רק כעת, לאחר שהכל נגמר היא הבינה לפתע את השינוי שחל בה. את
ההבדל שבין מה שהיה לפנים, לבין מה שהיא הפכה להיות כעת.
והוא אכן צדק כאשר סרב לטפל במצב במקומה. כאשר הכריח אותה לטפל
בדברים בעצמה.
והיא הבינה שהיא חבה לו זאת.
את השינוי שחל בה, את המעבר.

היא לא היתה יותר מה שהיתה לפנים. היא לא היתה עוד ילדה חלשה
שהשתמשה במצוקתה הנשית כדי לתמרן את גבריה כדי שיתקנו עבורה את
המציאות. היא יצרה את המציאות שלה בעצמה. היא הפכה לחית טרף
מסוכנת. כלבה נקמנית וחסרת מעצורים והיא אהבה את ההרגשה.

והוא היה גאה בה כעת.
והיא אהבה גם את זה - באותה המידה.

וזהו, כך זה נגמר, ברווח של כמה עשרות אלפי שקלים. הפגנת
פמיניסטיות זועמות וקולניות במשך שבוע מול חנות הטבע, דבר
שהוביל לבסוף לסגירתה. בוקר בהיר אחד הגיעו כמה משאיות הובלה
ופינו משם את הכל; הסחורה, המדפים, שלטי פרסום וכל זיכרון שהיה
לה משני תתי האדם עמם הסתבכה.
כשהיא עברה שם ערב אחד עם סטף - כלבת ההאםסטאף החדשה שרכשה -
לא היה שם עוד דבר מלבד מודעה שבישרה על כך שהחנות להשכרה.

הוא החל לקחת אותה להרצאות של כל מיני מורים, גורואים שאת
שיטותיהם הוא הכיר.
הוא הראה לה, בדרכו שלו, את דרכם, את חסרונותיהם.
היא ראתה דרך שאלותיו את חולשותיהם, את טירופם ואת תשוקותיהם
הסודיות.
היו שם יוגים "מעופפים", "דולרולוגים", הכורשאים ועוד מגוון של
אחרים.
היו כמה דברים משותפים לכל אותו אוסף של תמהונים.
הם כולם היו מקסימים, משרי שלווה, מבטיחי הבטחות ומושיטי יד
לעזרה.
והיה להם לכולם ידע.
ידע שהיא זיהתה ממה שלמדה ממנו.
והיו עוד שני דברים משותפים : הם כולם רצו להשתלט, על גופה, על
כספה ועל נשמתה,
באופן מוחלט ובלא סייגים.
והם כולם דרשו ממנה את הקורבן המושלם - כניעה מוחלטת.

היא פגשה אותו במסיבת חשיש. אליה החליטה ללכת כד לשבור את
השגרה,
כדי לבדוק האם כוח רצונה החדש מסוגל לכך.
ובכן, כפי שהוא ניבא, זה היה לזמן קצר בלבד.
הריח המתקתק אפף אותה מכל עבר ולאחר ניבטו לעברה פניו המוכרות
של הנרי.

היא לא זכרה היטב את שקרה לאחר מכן, אבל בגדיה הסתורים, הכאב
שבין רגליה ותחושת הסיפוק סיפרו לה את כל שהיתה צריכה לדעת.

וכשהיא חזרה לבסוף לביתם הוא המתין לה שם אפוף זעם.

"בשביל מה השקעת כל אותן שעות, ימים ושבועות?"-הוא סינן בין
שפתים צרות.
"את לא שווה כלום, את סתם כלבה מיוחמת, אגואיסטית, נצלנית וקלת
דעת."
והחל לארוז את דבריו מתוך המגרות לתוך תיק.

"אתה לא יכול להיות גם המאהב שלי וגם המורה שלי"-היא אמרה בקול
רועד.
"אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות שלי, אני פשוט לא יכולה
יותר."
"זה בסדר"-הוא ענה.
"אנחנו לא נשואים, לא- את שייכת לי!".

היא הביטה על האיש הזקן שעיניו היו כה עמוקות ופניו עטו טוב לב
כמו מסכת איפור.
היא חשה איזשהו אי שקט, אי רוגע שהתלפף בבסיס שדרתה כמו צעיף,
ולפת את נשמתה כמו נחש אפל.
היא בחנה בחשש את כפות ידיו וליבה נרגע מעט משלא הבחינה בכל
טבעת.
כן, הוא לא ענד דבר על ידיו, מלבד צמיד נחושת דק, שהתפתל על
פרק ידו.

זה היה המורה שלו,
מורם של כה רבים אחרים, אדונם של אנשים, חצי אדם, חצי אל,
שאלת העוצמה בכבודה ובעצמה האירה בבוהק את מלבושיו הלבנים.
הוא סיים את הרצאתו אודות הכוחות השולטים ביקום והותיר כעת זמן
למענה על שאלות.

אדם רזה ומקריח שאל כיצד יוכל להשתמש בכוחות הללו לתועלתו,
והמאסטר צחק בקול מתוק ותמים, כילד קטן, וענה לו כי הוא איננו
הראשון שחשב לעשות כן. וכי ניתן לעשות זאת רק במחשבתו של אדם.
שכן כל אדם בעל אגו נפוח חושב כי אם יצליח לשים תחת שלטונו את
שליטי היקום, הרי שיהפוך בעצמו לשליט עליון, עליון כאלוהים.
אך כל מי שניסה לעשות כן, אי פעם, והספרות של כל הדתות מלאה
בדוגמאות שכאלו, הצליח רק לאבד עצמו כליל ולהפוך לעבדם הנצחי
של אותם הכוחות עצמם ששאף ברוב גאוותו לשעבד.
וכי הסוד הגדול, הכמוס והשמור מכל הוא דווקא סוד דרך השחרור
מכל הכוחות הללו, הסוד שסופר פעם אחר פעם, ע"י התגלמות האל
העליון לתלמידו.

האוויר עזב את חזהו של האיש הרזה, שהפך לפני עיניה לרזה עוד
יותר, אם בכלל היה הדבר אפשרי.
הוא חזר והתישב על כסאו, בוחן את מחשבותיו, תקוותיו וחלומותיו
באור מחודש,
אורו של הגורו.

אישה שמנה בעלת שיער נפוח ומתולתל שאלה כיצד ניתן בכל זאת
להתקדם בעולם לקראת הגשמת מטרותיה.
המורה הביט בה בחיוך וענה כי על האדם להחליט מהן מטרותיו,
למצוא את הסמכות האלוהית האחראית עליהן ולסגוד לה, עד להתרצות
אותה אלוהות ולהגשמת מאהויה.

האישה לא הבינה לגמרי במה היו הדברים אמורים וביקשה כי יבהיר
את דבריו.
"נניח שאת רוצה משכורת גבוהה, כסף, עושר, עלייך לסגוד לאלוהי
הממון, ולהקריב לו קורבנות מתאימים, לחשוב עליו תמיד בחיוב
ומתוך הערצה, עד להתגשמות משאלותיך.
אך אם חפצך בבעל טוב וילדים, עלייך לסגוד לאם הגדולה וכד'."
"אך הרי מדובר בעבודת אלילים לשמה!"-זעקה האשה השמנה בכעס.
"נכון מאד, ואיך חשבת שזה עובד במציאות,
לא בעבודת אלילים?"-ענה המורה עוטה הלבן, כמו יהודי טוב,
בשאלה.

"ולכן אינני ממליץ על כך כלל, שכן כפי שאת יכולה לראות בקלות
כה רבה, מי שמזוהה בצורה כלכך חזקה עם אובייקטים חומריים, מוצא
עצמו קודם סוגד לאלילים, האחראים על אספקתם של אותם אובייקטים,
ולאחר איננו יכול להפסיק זאת, עד להגעתו לסיפוק, כמו כל
נרקומן."
האישה התישבה על כסאה בכבדות, בעיניה מבט מבולבל.

"על מה אם כן, אתה ממליץ"-שאל גבר כבן ארבעים, לבוש חליפת
עסקים אפורה מגוהצת בקפידה, ממנה הזדקרה עניבה אדומה כדם.
"אני ממליץ לדלג על הגורמים המתווכים, נמוכי הדרג, ולפנות
ישירות לעליון, היחיד היכול לגמול אדם מכל התמכרות, כל זיקה
וכל הזדהות חומרית מיותרת, עד לשחרורו המוחלט."-ענה המורה
בחיוך דק.

האנשים מסביב הקשיבו בשימת לב והנהנו בראשיהם בסיפוק.
לאחר הגיעה עת המדיטציה והאורות כבו.

היא ישבה עם כל האחרים על השטיח העבה, הקשיבה לקול המנטרה
הבוקעת מהרמקולים של מערכת הסוני החדישה, הריחה את ריח קטורת
הצ'אמפה וניסתה לדמות את המורה הלבן באותה נקודה שבין שתי
עיניה.
לאחר שראתה בעיקר חשיכה ותו לא וכמעט נרדמה לגמרי, החלה לפתע
לראות צבעים מסתחררים סביבה ואז כמו עזבה את גופה לחלוטין
והגיעה למקום אחר, מלא כולו בכוכבים.

שם, מולה, היה פסל ענק, כמו של בודהה, עשוי כולו זהב, ולאחר
שהסבה את מבטה לעבר פניו ראתה שם לא את הפנים המסורתיות של
הבודהה אלא את פניו של המורה הזקן, מחייכות אליה בחזרה ובוחנות
אותה במבטן.
פעמון קטן צלצל, אורות קטנים בפאתי האולם הודלקו, המחזה נמוג
כלעומת שבא ולאחר היא התעוררה.

האנשים המשיכו לשבת שם עוד מעט לאחר מכן, עד שהאורות הראשיים
הודלקו כולם.
הו אז, כמעט כאיש אחד הם רכנו לפנים, הצמידו את כפות ידיהם זו
לזו ולאחר הצמידו אותן למצחם והיו אף שכרעו בתנוחה זו ארצה
והשתחוו בתודה בפני הגורו מעניק החזיונות.

אחד אחד החלו האנשים לקום ולהתפזר, עד שנותר קומץ בודד שחיכו
בסבלנות כדי לגשת למורה ולשאול שאלה אישית.
עדיין צלולה ונדהמת מהחיזיון, מוחה שקט, חסר את אותו דו שיח
פנימי, שכה היתה רגילה להתרוצצותו השדית, נפחדת מעט מהעדר
הדיבורים והקולות הפנימיים, התוכניות, התחושות, הרגשות,
הביקורת, ובמיוחד הרצונות, ובמקום זאת, נשלטת כמעט כמו ספינה,
היא ישבה שם, כמו עוגנת בנמל מבטחים, עד שהגיע תורה.
הו אז היא חשה כאילו רוח נושבת במפרשיה, מאלצת אותה לקום ולנוע
לקראתו.
היא ניגשה אליו באיטיות, נדהמת מהיעלמות כל האחרים וכל דבר
אחר, עד אשר הכל כמו נבלע באור שנפל עליו מזרקורי הספוט שהאירו
עליו ממעל בתלת המימד שנוצר מאפקט הטריקולור ולרגע נדמה היה לה
כי היא שוב נמצאת בתוך החיזיון שבמדטציה.
היא התישבה בעדינות לרגליו והחוותה את התנועה שראתה את האחרים
עושים בשתי ידיה.
"איך הייתה לך המדיטציה, חמודה" - הוא שאל.
המילה 'חמודה' כמו העירה אותה מחלום, מפעילה אזעקה חבויה
היכנשהו בנבכי זכרונה,
אך קול המנטרה המתנגנת ברקע, ריח הקטורת, והאור הניתז מבגדיו
הלבנים, השפיעו עליה כמו שיר ערש והכל החל להתעמעם שוב.
היא סיפרה לו על החיזיון שהיה לה.
"יופי. יופי. כל הכבוד!" - הוא ענה לה.
"מאסטר, רציתי לשאול מהו הסוד הכמוס עליו דיברת קודם לכן,
המחשבה לא עוזבת אותי."
הוא הצטחק והניף את ראשו לאחור.

"כן. את הולכת ישר. ישר ללב העניין. יש בך משהו מיוחד, אין כל
ספק בכך."-הוא הפטיר, בוחן אותה בעיניים בוערות.
"אה, כמובן, הסוד הוא פשוט מכל. שירות מסור לריבון, באמצעות
שירות מסור לדבקיו, זהו כל הסוד. או במילים פשוטות; מי שהנו
חברם של חבריי, הנו חברי."-הוא ענה, לא מתיק את עיניו מעיניה.

"את מי עליי לשרת וכיצד?"-היא שאלה, את עצמה לא פחות מאשר
אותו.
הוא רכן לעברה וכעת היא יכלה לראות כי שורשי שיערו היו לבנים
כשלג.
שיערו היה צבוע בגוונם של ערמונים ועורו מאופר בלבן וסומק
וורוד על לחייו.

היא מצמצה כמו ניעורה מחלום.
"עליך להגיע לשיעורים הבאים, ובתום כל שיעור לשאול אותי שאלה
זו בדיוק, עד שאועיל לגלות לך אותו לבסוף."
"כן, אך מהו סודם של האלים, מאסטר?"
"סודות רבים יש לאלים, איזה מהם תרצי לדעת?"
"את הסוד הגדול, המפתח לכל הסודות כולם"-היא ענתה לאחר רגע של
חשיבה בהירה.
"כיצד ניתן להשתחרר מאדם שהשתלט על נשמתי?"-עלתה לבסוף השאלה
על שפתיה.

"אין כל צורך להשתלט על נשמותיהם של בני האדם, רובם יגישו לך
את נשמותיהם במו ידיהם, כפרות המגישות לשוחט את צווארן."
"עלייך להבין, חמודה, שהשוחט והרועה - אחד הם!".
"אני מפחדת, מאסטר, אדם בעל עוצמה עשה לי דבר מה שאינני מסוגלת
להבין?"
"מהו הדבר שנעשה לך, ילדתי?"- שאל המאסטר ועיניו בחנו אותה מכף
רגל ועד ראש, כמכשיר רנטגן.
"הוא אמר לי שהוא לקח את נשמתי ושם אותה בתוך אבן יקרה, ואני
אפילו לא מבינה מה זה אומר, לא כל שכן איך בכלל זה אפשרי."
"זה בלתי אפשרי, חמודה, אלו הם שטויות" - עינו הצטמצמו, והוא
פטר אותה בכף ידו.
הוא הפנה את מבטו לעבר תלמידתו הבכירה שעמדה לא הרחק, מחווה
לעברה בראשו להזמין אליו את השואל הבא. כשהוא צחק שוב, קלטו
עיניה באימה נצנוץ בוהק מתוך פנים כותנתו הלבנה.
מתחת לבד הרך, תלויים זה לצד זה בשרשרת, ספירים, אמטיסטים,
רובינים, גארנטים, אבני ירח, לפיס, אגאתים וציטרינים ,אבני החן
היו נתונות במחרוזת ארוכה, שהקיפה את צווארו וירדה עד לבטנו.
הרעד אחז בגופה, כאשר המבט בעיניו הפך למטורף, היא קמה במהירות
כאילו שמישהו משך בחוט דמיוני שהיה מחובר לקודקודה והביטה
סביבה בפחד.

"תאמרי לארג'ונה, שאני מוסר לו את הערכתי, הוא למד ממני היטב"
- הוא אמר לה בלחישה ונפנף אותה ממנו והלאה.

האנשים מסביב, עמדו כמו בובות על חוטים שהיד שהפעילה אותן פסקה
מלהניעם, אותו מבט ערפילי מצעף את עיניהם ואותו חיוך מטומטם
נסוך על פניהם, כמו רובוטים, ממתינים למוצא פי אדונם.
היא זינקה לעבר הכניסה, עוצרת אך בקושי ליד דלתה הפתוחה של
המלתחה, אוספת ביד אחת את תיק הקש שלה, בה היה נתון כל רכושה
עלי אדמות ובידה השניה את סנדליה, נמלטת משם, כל עוד רוחה בה.

אך דמותו עקבה אחריה לאשר הלכה, מקועקעת במעמקי רשתיות עיניה,
כפי שקורה עם כה רבים, אשר הישירו מבטם אל תוך השמש לזמן לא
רב, לא ארוך מספיק כדי לאבד את ראייתם לגמרי, אך יחד עם זאת -
ארוך מדי.
ורעד צחוקו הדהד אחריה כהד רעם אפל.

שלחת אותי לעזאזל
על שניסיתי לעזור לך
להחזיר לך את עצמך

אני חוזר כעת
חוזר כדי להודות לך
חה

ואני מודרך
על ידי יופיו של הלהב
מואר בכוכבי מזל הולדתי

אני מודה לך על כל שנתת לי
מודה לך
על החרב והמיתר

ניגנתי בם שעות
מדי כל לילה
וכעת זה רק אני ולא אחר

אמרתי לך
תמיד אהיה לבד
ילדונת

זכרי את שמי ואת עיני
פעם חייתי בעבור היופי
עבור הצבעים, והצורות שבשמיים

זכרי אותי
תמיד
מדי שקיעה, מדי זריחה

אני הוא זה אשר  
החזיר לך את עצמך
אני הוא שנתן לך

את ההארה

הטלפון צלצל במשך כדקה, עד אשר קול עייף ומשועמם ענה מצדו האחר
של הקו.
"איתן?"-היא שאלה.
"כן! מי זה?"-הוא שאל.
"זאת דף"-היא ענתה.
"איזה דף?"-הוא שאל בחשדנות.
"דנה, דנה מגאף"-היא ענתה בחוסר סבלנות.
"דנה?"-הוא חכך בדעתו ופשפש בזכרון שדמה לגבינה שוויצרית יותר
מאשר לכל דבר אחר.
"דנה, דנה הבלונדינית עם השיער המתולתל, זו שאתה כל פעם שולח
לה ידיים"-היא ניסתה להזכיר לו בקול מתחנחן.
"אה, כן, דנה, דנה מותק, מה קורה אחותי, מה נשמע?"-הוא הצליח
לבסוף להעלות לנגד עיניו את דמותה.
"אני צריכה את הכפכפים שלי, אחרי הפעם האחרונה שבילינו את
הלילה, אז בשני לחודש."-היא ציטטה את הצופן.
"הכפכפים, כן, הכפכפים"-הוא מלמל בשביעות רצון את הצופן
שמשמעותו היתה הזמנה של שתי סוליות חשיש.
"כן, בטח, בטח, מתי את באה לקחת אותם?"-הוא שאל.
"בעוד שעתיים נגיד, בפיצה?"

הם ישבו האחת ליד השני ליד השולחן בפיצריה והמלצר הביא לכל אחד
משולש ובקבוק שתיה.
היא שילמה כמובן, כך זה היה מאז ומתמיד.
אך מה שהיה מעניין יותר התרחש מתחת לשולחן.
היא הניחה את כף ידה על ירכו והוא הניח את כף ידו על שלה.
הכסף החליף ידיים.
הוא העלה את כף ידו לשולחן ובחן את השטרות.
לאחר הרים מהרצפה והניח על השולחן שקית ניילון לבנה אטומה בה
היו מונחים זוג כפכפי אצבע פשוטים, מהסוג שעלה לא יותר מעשרים
שקלים בכל חנות.
"זה שלך"-הוא אמר וקם ללכת.

"חכה!"-היא תפסה את הג'ינס הקרוע עליו היתה עדיין מונחת כף
ידה.
כל שריריו נדרכו, "הכלבה מכרה אותי לשוטרים"- עברה המחשבה
בראשו ובעקבותיה הזעם שיגרום לו לשבור לה את השיניים.
"אני צריכה ממך עוד משהו."היא אמרה בקול קר.
"מה?"-הוא פלט בקול עצבני, מביט לצדדים בחפשו את המלכודת.
"משהו ששייך לי, משהו שמישהו אחר לקח ממני ולא רוצה להחזיר."
"מה?"-הוא שאל בעוותו את פניו.
"קופסה קטנה ושחורה ובה חפיסת קלפים. השארתי אותה אצל האקס שלי
כשנפרדנו ועכשיו הוא לא רוצה להחזיר לי אותה. היא מאד חשובה
לי, היא היתה של סבתא שלי. יש לה ערך סנטמנטלי".
"מה מענינית אותי הסבתא שלך והקופסה שלה?"-הוא הפטיר והחל
לקום.
"5000"-היא ירתה לעברו.
"פססס"-הוא פלט והנהן בראשו הצידה בעוותו את שפתיו.
"בשביל 5000 אני גם אשבור לו את העצמות"-הוא חייך.
"לא! הוא חזק מדי. תצטרך לגנוב את זה ממנו, כשהוא לא ישים
לב."
"מה הבעיה אני אביא אתי עוד כמה חברה ואנחנו נטפל בו..."
"לא. הוא מתעסק עם אומנויות לחימה. תעשה את זה איך שאמרתי."
"תמונה, שם, טלפון, מספר רכב וכתובת"-היא החליקה לעברו מעטפה
לבנה.
הוא קימט את המעטפה באגרופו, שלף סיגריה מאחורי אוזנו, והצית
אותה, במצית שהחזיק כל העת בכף ידו.
- "אני אודיע לך כשהזה יהיה אצלי"-הוא פלט כשהתרומם מהשולחן
ועזב את המקום בצעד עצבני.

להרוג אל
הוא לגם מן התה באטיות, מתענג על כל רגע, על החום, המתיקות,
הטעם העדין והממכר, שאזלו מן הספל באטיות, כמנסה לעצור את
הבלתי נמנע.
והמבט בעיניו התערפל והתאבך, גבותיו מתכווצות וגורמות לאור
לרצד על אישוניו כעשן.
"על מה אתה חושב?" - היא שאלה.
"על אלוהים"-הוא ענה.
"אלוהים?"
"הוא עומד למות היום."-הוא ענה.
"איזה מן דבר מוזר לומר. איך אלוהים יכול למות?"-היא הביטה בו
בפליאה.
"לכל אחד מאתנו, יש את האלוהים שלו.
ושלי עומד לחיות היום את יומו האחרון, לחיות אותו עד תום."

הוא סיפר לה שהוא עסוק הערב, הוא לא יוכל לראות אותה היום, יש
לו פגישת עבודה.
היו לו פגישות עבודה שכאלו בעבר, אבל מעולם לפני כן הוא לא
התבטא בצורה כזו, שהוא לא יוכל לראות אותה.
עד לאותו היום היא היתה הדבר החשוב ביותר בחייו, הוא אמנם לא
אמר זאת מפורשות, אבל הוא בהחלט נתן להרגיש כך. זאת חייבת
להיות מישהי אחרת, כן, כנראה הוא מצא מישהי אחרת.
כאשר הוא נפרד ממנה לשלום בחיבוק ובנשיקה, היא עמדה מולו כמעט
עירומה, לובשת רק תחתונים דקיקים וטי שרט, מנסה לפתות אותו בלא
הואיל להישאר.
מיד אחרי שדלת העץ נטרקה אחריו היא השתחלה לתוך מכנסי הג'ינס
וזוג נעלי בד, חטפה את התיק שלה וטסה כמו סילון דרך חדר
המדרגות.
היא המתינה שרכבו יגיע לקצה הרחוב, הניעה את רכבה ונסעה אחריו,
מקפידה תמיד שיהיו בינם לפחות שני כלי רכב.

היא לא היתה מודאגת לאבד אותו באחד הרמזורים, כבר לפני כמה
ימים היא שיחקה עם מכשיר הפלאפון שלו וציפה אותו בלא ידיעתו
לשירות הג'יפיאס שמאפשר לדעת היכן נמצא כל אחד מבני המשפחה.
זה היה כלכך קל, כל מה שהיא היתה צריכה לעשות היה להקיש "כן"
ולאשר את השירות בהודעה שהגיעה למכשירו.
ולאחר היא מחקה אותה, לא מותירה ממנה כל זכר.

הרכב שלו נעצר ליד הפארק והוא נכנס לבית הקפה הענק והתישב ליד
שולחן פינתי קטן שהשקיף על האגם.
היא התרחקה משם כמה מאת מטרים, התישבה על ספסל ושלפה מכיסה
משקפת שדה קטנה.
ובעודה עושה זאת עלתה במוחה המחשבה המטרידה, שהיה זה הוא שלימד
אותה את המלאכה ושעד לפני מספר שבועות, לפני שהכירה אותו, לא
היתה חולמת לבצע מעשים חצופים שכאלו, הלקוחים מתוך ספר ריגול
ממש.