החתול האחרון
ביום ששי השכינה כבר יורדת בבוקר
ואני בדירה הגדולה נמלאת מלים של שירה
קונן החתול עוקב אחרי מפינה לפינה
חולק עמי חרש סוד רחשיו בזנב מתעקל כאדווה
חושף הרהוריו ופיתולי מוחו בתנועות חוט שדרתו
בוהה בדממה מאושרת אל מול קערית מזונו
ואני בבוקר והשכינה אורחת, ברוכה הבאה -
בדירה הגדולה, הריקה עם לבי.
צליל של שמחה
כצוויחת צפור נחושת
חורט באויר כאולר
צרחה של שיר
גבר אחד עם גרונו
מבריג צחוק ללבבי;
"אני לא שיכור"
הוא קורא, מבקיע תרועות כצופר
ליד בסטה עלובה בשוק
"לא שיכור" וצורח צחוק.
מתנתו הנפלאה מתהדהדת
על עור תופם של החרשים.
ניגשת לברר פשר
"בן דוד?" חוקרת
"יהודי?" מהססת
"בני דודים" - עונה
ושולף תקיעת כף מחוספסת.
אני חותמת.
"הבאת לי צחוק" אומרת,
לבי מודה לו חרש.
פעם ראיתי בויקיפדיה
רשימת מתים מתארכת -
יוצרים שטרפו נפשם בכפם.
אני לא!
בטח שלא היום. |
