אסף הוא כלי-זינו ממגרת הפלאים, שם השדים והניסים מחוללים סער
מדי יום ביומו; ושילח צרור של אש, זיקים ותמרות עשן, לעברם-
אלו הנחבאים מאחור למעטה הערפל ובשכלם סוררים החלומות.
הלהבות חצבו נתיבים רב-גוניים בתוך נבכי הערפילים ובעלי הדמיון
המרוסן שרדו בו שנים, עודם תמהים, מצאו עצמם מבעוד מועד בסדום
ועמורה.
כאמור כשדמיונות פרועים משתוללים, בנקל להם להפוך לשיגיונות,
אשר באפיזודה זו לא מצאו מרגוע והחלו משחרים לטרף ודולקים
בעקבות בעליהם, שלנוכח התסביך, פירות-תאוותיהם המטורפות איימו
לכלותם ולהם נותר רק לחרוק את דרכם ברגליים כושלות במנוסה.
ערב-רב של פליטים מאותו מפגע הרסני לדעת, נקבצו לאיטם במעברות
ארורות שהשתמרו עד העת הזה רק על-ידי זקיפים סמאים
וחסרי-תוחלת. אותה מסתמה האפילה אף על העוול הקודם וקומונת
חדלי-האישים שברחו הייתה לתוהו-ובוהו וחושך על-פני כף הגורל של
אותם יצורי-אנוש.
בכל אותו הזמן המשיך המתנקש הקטלני, בעמלו לשחרור ציפורי-הנפש
הכלואות ומדוכאות שבמהלך השנים שעברו, הלכו ונעשו כוחותיהן
קלושים עד לכדי כך שעמדו כולן על סף כליה רבתי; לכן מכל
רחבי-תבל שעטו למחנה הדהוי והמהוהה נשים וטף ואדם בן-כלב.
שואת הרוח חלפה ונטשה לה ואז החלו מלאי-הרבב ההולכים על שניים
להיסדק בקליפתם החלולה מרוב העומס הנערם, של אנשים על גבי
אנשים. לפתע החלו בני-האנוש להתנפץ במרחבים הדוממים של
עדת-רפאים זו, אותה חלקו כל הנבובים שחמקו מהטווח בגופם הפגום;
קרקעות צחיחות ועלומות-שם מלאו רסיסי בני-אדם, אך לא קם יצור
אחד ברחבי-תבל שהעלה בדעתו להושיט טלפיים לעזרה, היות וכל חי
עלי-אדמות ידע שהאדם גזר על עצמו את התמוטטות הכול וכל בעידן
המודרני.
לאחר, בתקופת הנשמות ששפתן שפת העבר והשינוי, החלו דולים את
השברים ואת נתצי-הבריאה משדות האוב אשר אותם אף לא אחד ידע
להבין ולהכיר כראוי וחיברו מהם מציאות נושכת בשלל צבעי-הקשת.
אך צבעים רבים חסרו בקשת זו ואיש לא תדע כיצד ניתן להשלים את
שאבד.
הפיגומים פגומות ואבני-השתייה נזילים ואנו כבר לא חכמים וכבר
לא זקנים ואיננו יודעים את התורה - זיכרונות קמאיים צפים
ועולים על גדותינו וכולם משקפים בבבואת מימיהם העכורים את אותו
האחד הרצחני שלחם מלחמת השחרור של הלהט והיצר, האוורירי אך הלא
גשמי, והגלה מהעולם אין-ספור מהויות שלדידן רק בעטו בקרבינו
בקול דממה-דקה, כדי שנשכיל לתת להן דרור להוליד את ילדיהן,
במקום שנעקר אותן על-ידי עקירתן מהשורשים של כולנו.
כיום חיינו מתנהלים בין הטיפות ואנו מבוששים את דרכינו במאור
מדומה אשר מוליך אותנו שולל.
מוצא יחידי וגלמוד נמצא במכתב שהותיר אחריו המחסל (ככל
רוצח-סדרתי ראוי לשמו) והוא אומר לנו לחרוץ בעורנו סולם-ערכים
בעל מסלולים נהירים ונגישים לכל אחת ואחד, כדי שכאשר נעלה
ונביט מהתילים הנוסקים לגובהי-גבהים, נוכל לצפות בכל התחנות
הנחוצות לנו לדרכנו, גם אם לא נדע איך נראית התכלית הסופית
שמצפה לנו בסוף השביל, כי זו דרכן של איתקות אלה.