הוא עומד ומתגלח עם הגב אליה. היא שואלת אם הוא כבר התקלח והוא
אומר שכן. היא ממלמלת משהו ויורקת מים. הוא מורח קצף גילוח על
לחי ימין, הוא מתגלח תמיד משמאל לימין ועוד מעט הוא מסיים. מחר
יש לו פגישה חשובה בבוקר והוא מספר לה כמה שנמאס לו. הריצה
האין סופית הזו אחרי הזנב של עצמך. לפגוש את אותם פרצופים,
לשמוע את אותן הבדיחות, לזייף את אותו צחוק חלול.

כבר התקלחת היא שואלת והוא אומר שהוא מתגלח עכשיו. הוא שוב לא
שומע את מה שאני אומרת, היא חושבת וחופפת לעצמה את השיער
בתנועות נמרצות. הילדים ישנים בחדר השני והיא עוד צריכה לעבור
על כמה מסמכים ולעדכן איזו מצגת. הוא מתקרב למראה עם הסכין ביד
כדי לגלח שערה סוררת, מבעד לחלון הוא שומע את השכנים החדשים.
זוג צעירים שצוחקים כל הזמן. אם הייתי בחור אופטימי, הייתי
מפרגן להם, הוא חושב בשקט מתחת לשפם שהולך ונעלם. אבל אני אדם
נרגן ולכן אני מקלל אותם בלב וגם קצת מקנא.

קילוח של מים קרים מפתיע אותו וגורם לו לחתוך את עצמו בצד
הימני של הפנים. הוא נבהל ומזיז את הסכין. הוא רואה אותה מולו,
מחייכת. הלחיים שלה נפוחות, מלאות במים והיא משפריצה עליו.
שוב. בקשת. מה אתה עושה פרצוף כל כך רציני היא שואלת ומעבירה
יד על הגב שלו. עכשיו הוא כבר לא מרוכז. הוא מוריד את המכנסיים
שתלויים עליו בקושי - הוא חייב לרזות - ונכנס פנימה לאמבטיה
שלהם.

הוא עומד מולה ומסתכל בה מקרוב. הוא מנשק לה את המצח ורואה שם
זרזיף קטן של דם. הדם שלו. הוא רוצה לקלל את עצמו או אותה, או
את השכנים, למצוא מישהו לירות לעברו חצים של רעל. הוא רוצה
לצרוח אבל אז היא נצמדת אליו ושום דבר כבר לא חשוב. מחר כל
רעשי הרקע ישובו להטריד את מנוחתו אבל עכשיו הוא מתרכז בריח של
השמפו שלה. יש גם רגעים כאלה.