בשבט  הייתה סערה גדולה,דמות  גבוה עם שיער לבן אר רצה בצורה
מגושמת לעבר אוהל הילדות הגדול. היא עקפה את איזור המדורה  לא
נתנה אפילו מבט לעבר האוהלים שסבבו אותה  שהפכו לצלילות של
הלילה.
הדרך  מהאוהל הלבן הייתה ארוכה היא התנשפה בכבדות,היא לא אהבה
לרוץ ובמעמדה הגבוה כמאט לא הייתה צריכה שכן תמיד הלכה באיפוק
ובחן כמו הקודמות לפניה. אבל הפעם זה היה שונה.היא
נעצרה.לפתע.
מאוהל המולידות האדום יצאה אישה שמנמנה  וקטנה."נו?!" שאלה
האישה בלבן תוך כדי סידור נשימתה, "זה נכון?".
האישה הגוצית חייכה
"תאומות! זה בהחלט לא שיגרתי,זה חייב להיות אות טוב. האסוף את
שאר המשגיחות ואודיע לציידות הכל חייב להיות מושלם מחר בלילה
נערוך משתה לתודה".
האישה הגוצית נראתה מרוצה מעצמה  היא הנהנה בצניעות הולמת אך
עיינה לא הסתירו את הגאווה שחשה. היא נעלמה לתוך הצללים וחזרה
לאוהל האדום,לטפל באוצר.


"איקה, איקה לאן את הולכת?". קראו שתי התאומות בפחד.
"לאוהל היוצרות מתוקות שלי" ענתה. כל המטפלות היו עם פנים רכות
וחיוך מרגיע,היה להם יכולת להשתלט על כל מצב שאירא. הם לבשו
סינרים פשוטים ואת שערם אספו בצמה קלועה ביסודיות.למרות שעבדו
קשה כל היום, השקיעו הרבה במראה שלהם.
. איקה תמיד אהבה את התאומות מהרגע שנכנסו דרך האוהל הכתום
לפני חמש שנים. היה זה פלא בשבילה לראות אותה ילדה בשתי מקומות
שונים עושה דברים שונים ועם זאת תמיד היו ביחד כאישה אחת.
"אפשר לבוא בבקשה? בבקשה?"..
"בסדר", נאנחה ללא יכולות לסרב למבטם השבור " אבל אל תפריעו".

ברגע שנשמע האישור נשמעו  צווחות של שימחה  ממקום מחבוא כלשהו
ועוד חמש בנות הופיע מוכנות לטיול הפתאומי .

קבוצת הילדות עברו דרך המדורה החגיגית. מקום שבו היה אפשר
לראות את כל חמשת האוהלים של השבט. פרוסים כמו אצבעות  כף היד.
אפילו את האוהל הירוק שהיה מותאם כל כך לסביבה שלו שכמאט לא
נראה. זה היה אוהל הציידות אשר הביאו את הבשר לשבט. הם היו
נשים מפחידות ושתקניות כמאט כל הילדות ניסו להתרחק מהמקום הלא
ידידותי הזה.
הם המשיכו הלאה דרך האוהל הלבן שהיה כו בוהק בלובנו שחלק
מהבנות היו חייבות לעמוד ולהסתכל. פיהם פתוח לרווחה. איקה
הבחינה בעצירה הלא מתוכננת  והחליטה שאולי זה לא יזיק. הרי חלק
מאחריותה היה ללמד את הדור הצעיר על העולם. "זהו אוהל של
המועצה", החלה לומר. "הנשים פה הם המכובדות ביותר.הם אחראיות
על הכל. ממתי מתקיים צייד לטקסי המדורה. אפילו משביתות שלום אם
נוצרות מחלוקת בין או בתוך האוהלים".הבנות היו מהופנטות.
מתוך האוהל ייצאה אישה בגובה בינוני שהחזיקה את עצמה בצורה
שגרמה להראות גבוה ביותר. היה לה חלוק לבן פנינה ששיחק אם אור
השמש אם  ושערה הלבן כשלג והארוך היה פזור לצידה,בצורה פשוט
לכאורה אך מטופחת ומוחזקת במידה רבה. היא נראתה מצד אחד
שברירית כאילו שהרוח תבוא ותיקח אותה איתה ובאותו זמן קורנת
סמכות וכבדות של חוכמה. היא הסתכלה על הבנות והמשיכה ללכת.
"בואו בנות יש לנו דברים להספיק",כולם הלכו אחריה.

מאחורי האוהל החום היו אבנים מרופדות פזורות לכל עבר וכמאט על
כל אבן הייתה אישה אחרת,כולן  היו נמוכות עם שרירים גדולים
בידיים. שערם היה עטוף תחת בנדנה והם לבשו מכנסים וחולצה
פשוטים,ללא כל סגנון או מטרה אחרת מכיסיו הגוף. בגדיהם היו
מרופטים ומלוכלכים  מרוב עבודה. לכל אחת היה חומר גלם אחר
שאיתו עבדה גילופים ויסודות מעץ לסלים וחבלים מקש. מלט ועבודות
באבנים עד עיבוד עור לאוהל המטפלות שם יהפוך לפריט לבוש או
כרית.
"באו קטנות פה אתן יכולות לראות את היוצרות בעבודה. כל מה שיש
לנו מהאוהלים עד כלי המטבח הם בנו במו ידיהם".
"וואו זה מדהים", קראה אחת
"שלום לך קירה" קראה איקה. "תוכלי להכין לי סיר חדש? הקודם
דולף"
"אמרתי לך שהוא לא ישרוד עוד הרבה זמן". אמרה האישה "אם הוא
לשימוש כמויות שאת מכינה לצערי שום סיר לא יחזיק מעמד "והמשיכה
לעבוד. ליד אחת מהעובדות התגנבה  ילדה מהחבורה, בצחקוק ממזרי
התקרבה עוד ועוד אל הכלים ומבלי לשים לב נפלה על מחבת ופח
בעבודה ועשתה רעש גדול.
. כל הנשים פסקו רגע מעבודת והתבוננו בא בחוסר סבלנות
"לכו מפה!" צעקו בקולות נפרדים.
ואחת עוד הוסיפה."אין לנו זמן לעשות את העבודה שלכם מטפלות,קחו
את המזיקות" . ובסוף זה השמיע קול גרוני עמוק ופלטה מוחטה
גדולה לידה.
"איכס!!" קראו הבנות."למה היא רעה אלינו לא עשינו דבר?"  שאלה
אחת מהבנות על סף דמעות.
"ככה הם. ענתה איקה."לטוב ולרע. טוב בו נמהר אם אנחנו רוצות
להגיע לשעת הארוחה,כל השבט יהיו ואתן יודעות שאם לא תאוכלו
לפניהם לא יישאר לכן דבר".
בדרכן חזור עברו ליד האוהל שתי נשים שמנמנות בפוני וקרה לבושות
בחצאית ארוכה וחולצה רפויה שנתנה מקום לביטנם ולשדיהן
הגדולים.
"שלום לכם" אמרה איקה.
"שלום מטפלת,רצינו לדעת אם נוכל לקחת קצת אוכל לפני הזמן. אני
חוששת ששתינו עומדות ללדת בקרוב וכמאט אין לנו כוח לעמוד על
הרגלים במיוחד לא בתור ארוך לפחות."
איקה חייכה,"בטח שכן תיכנסו פנימה" והם חייכו ונעלמו לתוך
האוהל.
"איקה מי היו הנשים ההם? ולמה הבטן שלהם כל כך גדולה?" שאלו
הבנות בעניין.
"הם היו המולידות. מעמדן גבוה כמאט כמו של המועצה. יש בהן את
סוד החיים. כל אחת מאיתנו הגיעה מהם. רוח החיים הגדולה החליטה
להביא לתוכן חיים כל שנתיים. אותם הן מגדלות ומכינות לעולמנו.
את סוד החיים אף אחד לא יודע  חוץ מהן. כשהם יולדות אומרים שזה
בא בכאבים ובסבל אבל זה המחיר של חיים ומולידה זקנה שכבר אין
בה את הכוח הופכת להיות זו שעוזרת להקל את הכאב ולהוציא לעולם
את הדור הבא.כל זה קורה באוהל האדום". איקה לקחה את היד שלה
והצביעה רחוק, רחוק יותר מהמדורה ושאר האוהלים שהיו מסדורים
במעגל עמד אוהל גדול בצבע אדום דם כמאט ללא קישוטים."שם
המולידות הולכות ברגע שהם מרגישות את גליי הברק שהתינוקת
שולחת, כהודעה שהיא עייפה מלחכות ומוכנה לצאת לעולם. הגלים
האלו יכולים להימשך שעות רבות ואפילו ימים. על אחריותנו
-המטפלות- להביא להם אוכל ושתייה,שמה הם יולדות,שמה כולכן
ביליתם את ימכם הראשונים לפני שהביאו אותכם לכאן. יש במקום
ההוא,סוד החיים. כוח חזק קדוש. ויש כאילו שאומרות שהוא משתווה
ואף עולה לכבוד ומסתוריי האוהל הלבן.  
-"וואו זה מדהים!"
-"כשאני אגדל אני אהיו מולידה!" אמרה טיה בהתרגשות.
"גם אני"  הצטרפה עוד ילדה להתלהבות ולקריאות. אך איקה  לא
התלהבה היא עמדה וחייכה ושקט וברוך,מתבוננת בנשים הקטנות,כו
תמימות לדרך העולם אבל כבר מבינות את הכוח הטמון בחיים.
"טיה חמודה," אמרה בקול שקט ופייסני " את לעולם לא תהיו
מולידה".
-"למה לא?",הזדעפה טיה
-"עכשיו כולכן דומות אחת לשנייה,חלק יותר מהאחרות" קרצה
לתאומות. "אבל יש בניכם הבדל אחד."
הייתה שתיקה של בלבול ותהייה בין הבנות. "באו ניכנס פנימה
ואסביר לכם הכל".
אחריי שאיקה התיישבה בכיסאה וכל הבנות הסתדרו סביבה כמו לשעת
סיפור,היא המשיכה. "טיה, את רואה את זה,הסימן הזה שעל כתפך".
טיה הסתכלה על כפתה הימנית,
"אין פה כלום!".
"השנייה".היה עליה סימן אדום בצורה של בננה מין חצי עיגול.עד
היום לא נתנה לו הרבה צומת לב."הוא מייצג אותך ואת כישורייך
לעתיד. את רואה?".איקה קיפלה את שרוולה וחשפה סימן זהה של בננה
רק אדום ככה יותר,על כתפה השמאלית. "את תהיו מטפלת ותחייה
באוהל הכתום עם שאר המטפלות.הסימנים האלה מסמלים את הכישורים
שיהיו לכם כשיתגדלו,וכשהזמן יגיע אתן תתחילו ללכת לאוהלים שלהם
נועדתם.בהתחלה כמה שעות ביום ללמוד ולפתח את היכולות שלכם ,עד
שלבסוף תהיו חלק מהאוהל ותחיו שם ."
-"אבל איקה!" אמרה גיצה. "לי יש שניי פסים על הכתף..."
-"זה אומר שאת תהיו ציידת ותחייה באוהל הירוק."
-"כלומר לא נהיו עוד ביחד?" עיני שתי התאומות התמלאו דמעות והם
החזיקו ביד אחת של השנייה בפחד המחשבה על ניתוק. .המטפלת
הבחינה בכך והוסיפה במהירות. "זה ייקרה עוד הרבה זמן אתן לא
צריכות לדאוג לכך עכשיו. בואו נלך לאכול,אתן בטח רעבות".

בתוך אוהל המטפלות הייתה מהומה גדולה. בחוץ ירד גשם ואי שקט
תפס את כל הבנות הקטנות, הם התרוצצו וצעקו בקולי קולות משחקות
מ שחקים  וקופצות על המיטות שלהם.
"אני הבטוחה שמשגיחות אין את הבעיות האלו כשיורד גשם" אמרה
מטפלת אחת לחברתה. "אולי,אבל הם פשוט משועממות.את יודעת איך
זה,גם אנחנו היו ככה." אמרה השנייה." נראה לי שאת זוכרת יותר
טוב ממני רופין "ונתנה חיוך ממזרי שהדגיש את קמטיה.
"בסדר".אמרה רופין,"את יכולה לשבת להתלונן כל היום,אני
הולכת".
"רופין!" צעקו הבנות הצעירות אליה."שלום לכם. באתי כדי לספר
לכם סיפור,אבל ניראה לי שאתם כבר עסוקות במשהו אחר.אז"-" לא לא
לא! מה פתאום,  בואי,בבקשה ספרי לנו סיפור!."
"טוב בסדר,שבו מסביבי:".
דממה צייתנית נפלה על הבנות כשהם התיישבו סביב הכיסא הגדול
עינהם מוכנות לבלוע כל מילה של המטפלת.
"היו הייתה נערה  שנולדה לחיות באוהל היוצרות, אבל כל דבר שהיא
נגע בו נהרס. כל סיר שיצרה דלף וכל כיסא נישבר. היא נורא
התביישה בעצמה. היה לה גם סוד כמוס. היא אהבה את אוהל המטפלות
מאד,יותר מהאוהל שלה. היא ידעה שזה לא בסדר אבל לא יכלה לעמוד
בפיתוי ונכנסה הרבה לאוהל המטפלות,שמה עין על הילדות ועוזרת עם
האוכל.
-"איו היא בטח הייתה נורא מסכנה". אמרה ילדה קטנה ומתולתלת
שיער.
-"את צודקת",אמרה רופין."היא נורא התביישה והייתה בטוחה שכולם
צוחקות עליה בגלל שלא ידע לעשות דבר. יום אחד  היא החליטה
לברוח. היא הכינה לה אוכל וייצאה. אבל היא לא ידעה  שמחוץ
לאזור שבט שלנו ישנו רק יער סבוך שנימשך עד אין סוף ובו חיות
גדולות עם מחשבה על רצח.היא שכחה שרק בשבט היא מוגנת היא שכחה
שרק פה יש בנות אדם כמוה ושהסיכוי היחידי שלנו בעולם הזה הוא
להישאר ביחד. בתוך היער החשוך היא הלכה לאיבוד וחיות רעות גנבו
ממינה את האוכל. היא הייתה לגמרי לבדה והתחרטה על המעשה הפזיז
שלה. בינתיים בשבט כל הנשים פחדו לשלומה. משגיחות השבט התכנסו
באוהל הלבן שלהם. הם הוציא תוף מיוחד ושרו מנגינה במיוחד
בשבילה. האישה הרחוקה שמעה לפתע  את שירם היפה ומתוך מרחקים
רבים  הצליחה לעקוב אחריו עד שחזרה לשבט. שמה היא גילתה
שאוהבים אותה. אבל זה היה מאוחר מדי. אומרים שהיא לא סיפרה
לאיש מה קרה מחוץ גבולות השבט אבל מאותו רגע היא לא הייתה אותו
דבר. "
-" מה קרה לה?". שאלה ילדה אחת בלחץ
"היא אף פעם לא יצא מההלם שעברה בחוץ. כל גופה שותק והמילים
היחידות שהיא הוציאה היו מלמולים חסרי שמעות. שום תרופה או טקס
לא עזר. לבסוף היא הגיעה בסופו של דבר לאוהל המטפלות שמה עזרו
לה לאכול,ללכת לשרותים ולחיות. עד יומה האחרון."
-" אני מפחדת!"
-" זה לא אמיתי"
-אך את יודעת? לייקה את לא יודעת הכל
-אני כן יודעת!. למה שהיא תרצה ללכת?, אין לאן. ציידת אחת
סיפרה לי שהם יוצאו לצוד והם נכנסו עמוק לתוך היער עד שהם
הגיעו למקום  מלא סבך ואבנים חדות עד שאי אפשר היה לזוז!
-את משקרת! מי את מכירה מהציידות?
-סוד
- שקרנית !
-את שקרנית!
-"עכשיו השעה כבר מאוחרת ואתם בטח כבר עייפות מכל הריצות
שלהם".התערבה רופין בניסיון להרגיע את המצב. "לילה טוב".

בשנתם ה12 של התאומות הייתה חגיגה גדולה כמו כל שנה במדורה
החגיגית המציינת את תחילת האביב ושל חיים חדשים. כמו כל שנה
האישה הרמה ביותר מאוהל המשגיחות עמדה קרוב לאש אוחזת במקל
הטקסי. בין רגע שרר שקט מותח. "השנה שעברה אותנו הייתה חזקה.
הרוח הגדולה העניקה לנו מזון לרוב ושמרה על מעגל העונות השבריר
שעליו אנו סומכות. אנחנו כאן כדיי להכיר בעושר שהיא העניקה
ולנו ולומר תודה,בתקווה שגם השנה הזו נהיו ראויות לחסדיה.
ובנושא לא פחות חשוב כמו שרובכם יודעות מהיום ילדות השבות
יתחילו להתלמד ולקבל את ייעודם.מי ייתן והם,כמו פרחיי האביב
יגדלו יפרחו וייגלו את הסוד שטמון בהם". מעגל הנשים סביב
המדורה הגדולה נתן קריאת עידוד גדולה כשהן מרימות את כוסות
המשקה המשכר שלצידם."עכשיו שבו סביב והבא נישמע שוב את סיפור
האם הגדולה.כמו כל שנה בתקופה המיוחדת הזאת עלינו להוקיר
ולומר תודה על כל עולמינו."
בין רגע נשתרר שקט מותח,הבנות הצעירות יותר נדחפו והתיישבו
קרוב אל המשגיחה כדי לשמוע טוב והמבוגרות יותר מבניהם  שלא
שנראו לא מעוניינות לשמוע את הסיפור שחוזר על עצמו כל שנה
.החלו מעסיקות את עצמם בבגדים או בעיסוק כל שהוא,אך תמיד
מוודאות שהם בתווך שמיעה. המשגיחה הרמה חיכתה עד שהיה שקט
מוחלט.ואז  לקחה תיק עור קטן מבין קפלי בגדייה,לקחה חופן
מתכולתו וזרקה אותו למדורה. האש מיד גבה, משמיעה רעשי פצפוץ
וחילופיי צבעים מהפנטים. כך היה שנה בשנה ותמיד היה מהפנט.
המשגיחה כחכחה בגרונה והחלה: " פעם לפני הרבה הרבה שנים עוד
פני שהזמן בעצמו נוצר. לא היה פה דבר. לא צמחים לא חיות וגם לא
אנחנו. היו רק אדמה ושמיים שניהם גדולים אחד חום ושני כחול.
השמיים והאדמה לא דיברו זה אם זה. האדמה חשב שבשמיים מזלזל בו
והשמיים לא אהב את הגאווה הגדולה של האדמה.וכך היה. יום אחד
רוח האם הגדולה ריחפה לידם. היא הבינה את המריבה בניהם ובדרכים
שידועות רק לה פייסה בין שניי האויבים. כמתנה לחיבור החדש היא
נתנה לשמיים את השמש ואת הירח שתמיד יאירו על האדמה,וקישטה את
האדמה בצמחים שונים מדשא,עד עציי ענק,ואלפי פרחים. אבל השמש
החמה ייבשה את כל היופי שנתנה האם לאדמה. השמיים שראה את הנזק
שעשה לאדמה החל לבכות. הוא בכה ימיים ולילות ועם דמעותיו החל
יוצר ונהרות. בצערו השקה את הפרחים וכל עציי האדמה.. האדמה שמח
עד מאוד. הוא הבטיח לשמיים ששאיפת כל צמחיו -מהנמוכים לענקיים-
יהיו להגיע אליו ולהודות לו. האמא הגדולה ראתה שאדמה ושמיים
חיו בשלום ושמתנותיה הפכו לגן עדן. אבל לא היה מי שיעריך את
היופי. לא היה מי שיואכל את פירות העצים או ייהנה מחום השמש.
וכך הביא ה האם הגדולה מתנה אחרונה אליהם. חיות בלי סוף בכל
הגדלים בכל מקום.ביבשה באוויר ובים. וכלום שותים את דמעות
השמיים,נהנים מחומו של השמש וחיים ואוכלים מפירות האדמה וכשנות
האדמה תיקח את גופנו אליה,בעוד השמיים יפנו מקום לנשמותינו עד
שהאם הגדולה תחזיר אותנו לחיכה ולמצוא את עצמנו שוב נולדים."
המשגיחה שלחה קריצה לאחת מהמולידות.
"ואנחנו.,המשיכה..בנות האדם שהאם בריכה אותנו במתנות רבות.
עלינו ללמוד משיתוף הפעולה של השמיים ואדמה,להעביר את הטוהר
הזה לחיינו. ולומר תודה על העולם היפיפה ששניהם ובעיקר האם
הגדולה הביאה לנו. "
עכשיו,אמרה המשגיחה,הבא נרים כוסית לפריחה של שנה ושל שיתוף
פעולה!" לחיים!. אמרו כולם פה אחד ושתו.מוזיקה נישמע והחגיגה
החלה.
גיצה וטיה רקדו ושרו בהתרגשות ובשמחה.התחיל להיות
מאוחר,התאומות שמו לב שבנות אחרות קטנות מהם,נלקחו חזרה לאוהל
על ידיי מטפלת. תחושת התרגשות עברה עליהם שהבינו עכשיו שהם
ובנות גילם הולכות בפעם הראשונה ליראות את חגיגות האביב. הזמן
נימתך יותר ויותר ,השמיים החליפו את צבעם לשחור שולט,המדורה
החלה לדעוך וחתיכות עץ גדולות ושחורות נראו מתוך הלהבות.
גיצה הסתכלה סביבה והופתעה לגלות שהרבה מחברותיה  נעלמו משום
מה. פתאום היא הרגישה יד מקומת ורכה נוגעת בכתפה. הרגש העביר
בה צמרמורת.כשהסתכלה לאחור היא ראתה אחת מנשות המועצה. היא לא
ידעה את שמה אבל לפי לבושה הבינה שהיא הבכירה ביותר. האישה
סימנה לה לבוא אחריה מבלי לומר מילה ומבלי רמז על קריאה
לאחותה.  
גיצה הייתה מובהלת היא הלכה אחר האישה עם השיער הלבן והגלימה
המהפנטת ללא מילה.האישה לקחה אותה הרחק מהאוהל שלה וכל מה
שיכלה לחשוב עליו היה מה שלום אחותה. האישה נעצרה מולה אוהל
שגיצה אף פעם לא ביקרה בו. פעם ראתה בו לרגע כמה ילדות אבל
איקה לא הסכימה לה לשחק איתם. הוא היה ירוק עם סימן של שני
פסים עליו בשחור כמו שהיה על כתפה. מתוך האוהל יצאה אישה גבוה
,הרבה יותר מהזאת בלבן.  היא לבשה מכנס קצר צמוד וחולצה שהיו
מעוטרים בקצת פרווה היו לה גם צמידים מרצועות עור ונעלים
מיוחדות שגיצה עוד לא ראתה מימה. שערה של האישה היה אסוף בפקעת
צמודה ועל פניה היו צבוע שני הפסים צבע ירוק. "זאת האחרונה?".
האישה הגבוה שאלה
"כן". אמרה והלכה. גיצה נכנסה אחרי האישה השרירית לתוך האוהל
וישבה לפי ההוראות ליד קבוצת בנות שכמוה היו מבוהלות. הנשים
שבתוך האוהל היו לבושות כמו הראשונה אבל בפחות עיטורים,לכל אחד
השיער היה אסוף בפקעת וסימנים ירוקים על פניהן.
הייתה דממה לפתע המנהיגה עמדה וכל העיניים נפנו עליה,היא דיברה
אל הילדות:
"אל תפחדו זהו יום חג. מהרגע שבו נולדתם נועדתם להיות
כאן,כשתגדלו גופכם ישתנה שריריכם יגדלו תהיו יותר ערניות יותר
ממוקדות ונחושות.אתם כאן כדי לחיות כדי להתאמן וכשהזמן המתאים
יהיו תדעו איך לאמץ את מתנותיכם. אל תפחדו, נולדתם להיות חזקות
להשיג את טרף ללא חשיבה לצדדים. בואי אחיות קטנות הצטרפי
עלינו".
יחד כל נשות הצייד פלטו בפה אחד אויייייי אויי כמו הזאב הקורא
לירח ביחד ובגאווה.
כל בת נצבע בירוק ביחד הם התכנסו למסיבה כל הלילה

טיה חזרה לאוהל המטפלות עייפה ותוהה לאן נעלמה אחותה. ככל שמה
לב יותר ויותר אנשים החלו להיעלם עד שכמאט ולא נשאר אדם בחוץ.
שאר הילדות הקטנות ממנה הלכו לישון ומאילו שמגילה היו רק כמה
בנות אחדות,מבולבלות כמוה.המטפלות נשארו אבל הם התנהגו שונה.
"בנות התקרבו בבקשה",היא שמעה את איקה אומרת,על פניה היה סימן
של ירח בכתום. כשכל הבנות התמקמו החלה אחרת לדבר,אבנים בוהקות
קישטו את סינורה. "אתן נבחרתן על  ידי הרוח הגדולה להיות כאן
להיות אחת מהמטפלות".רחש של מלמולים עלה ונפסק."ללא המטפלות
עולמנו לא יכול להתקיים. דור המשך והשבט כולו זקוק לנו כולם
יהיו תלויים בכם. מהיום אתן תלמדו את תורת הטיפול בחולה יהיו
קשה אבל גופך מלידה יודע את סודות המקצוע,את היכולת לעשות
במלאכה שני דברים בזמן אחד ולהרגיע נפש בוכייה.עכשיו הצטרפו
למעגל ותהיו עם אחיותיכם". הבנות התקבלו למעגל בקריאות
ומלמולים פניהם נצבעו. וחייהם נשתנו לעד.

חודשים עברו מאז הטקסיי האביב. טיה וגיצה הפכו מילדות, לציידת
ומטפלת מתלמדות. את רוב זמן העבירו הבנות באוהלים השונים
לומדים על צורות של עבודה ומשננות עובדות שייעזרו להם בהמשך.
היו להם כמה שעות להיות באוהל המטפלות שאם הזמן התחיל להיות
יותר זר מבית והיה חסר בו את החמימות שהרגישו בעבר. הייתה זו
תקופה קשה של למידה ועבודה ללא הפסקה נראית לעיין. לגיצה כאבו
השרירים מההתעמלות הבלתי פוסקות ושינון תנועות החיות וטיה
עייפה מהלימודים והניסיון ליזכור כל תבלין וכל מקורותיו.שתיהן
הרגישו אומללות נורא,אבל לא בגלל העבודה הקשה שלהם. את העבודה
הם יכלו לסבול ובזמנים אפילו ליהנות. הקושי האמיתי היה לא
להיות אחת אם השנייה. כל אחת מהם הרגישה כאב קטן בתוכה כשלא
ראתה את פרצוף אחותה כשהיה גם שלה מחייך לעברה,שומר סוד שאף
אחד לא יבין ולא יידע על קיומו. השיחות העמוקות שלהם הפכו
להיות נדירות יותר. שיחות שהתקיימו באמצע הלילה כששתיהן היו
חוזרות.  הם היו נופלות על הכריות אחת ליד השנייה  ובעיניים
עצומות היו נעלמות לעולם משלהם.

אחרי שנה הגיע בפסטיבל האביב הגיע הרגע. המשגיחה העליונה בישרה
את מה שהיה בלתי נימנע והודיע שמעכשיו כל המתלמדות יעברו
לאוהלם החדשים. להגשים את קיומם ולפנות מקום לתינוקת החדשות
שייבואו בשנה הבאה.
גיצה וטיה לא וויתרו. הם היו קמות מוקדם ומתחמקות מחוץ
לאוהלים,הם היו משאירות אחת לשניה פתקים בעץ חלול שהיה המקום
שלהם מאז ומעולם,הם זנחו את המטלות שלהם ועשו הכל כדי לא למלא
את הכאב שנוצר בהם.
יום אחד כשנפגשו לקראת ערב בעץ האלון,מצאו אותם שתיי נשים אשר
היו באחריותם.  הציידת נראתה עצבנית במיוחד.
"גיצה מה את עושה שם?  בואי הנה!. את אמורה להתאמן בחץ וקשת.
אין לך זמן לדבר עם מטפלת עצלנית",. גיצה ניסתה לומר משו אבל
האישה הגדולה קטע אותה מיד."עד שאני לא אראה שיפורים אסור לך
להיפגש איתה שוב!".
לפניי שיכלו להגיב או לעשות תנועה כל שהיא תפסה מטפלת , שבאה
מאחור, את ידה של טיה בעוד היא  מטיפה נאום יותר "באמת טיה  אל
תסתובבי עם הציידות האלו.יש לך עבודה רבה לעשות. אני לא מבינה
מה יש לך בראש בזמן האחרון כי זה בהחלט לא העבודה שלך!. הרוח
הגדולה יודעת על מה אתן בכלל מדברות...הרי  מה זה יעזור בכלל
לדעת איך שוחטים חיה?!. מהיום לא תיראי אותה יותר,זה ברור?!".
התאומות קראו אחת לשניה בזמן שנלקחו לאוהלים השונים. שבוע עבר,
שבוע ארוך וקשה לאף אחת מהם לא היה רצון לדבר או לזוז. מחשבות
על השניה הציקו להן דיכאו את התיאבון שלהן ואת שמחת החיים.
לילה חורפי  אחד כשהירח זרח גבוה יצאה גיצה מהאוהל  הירוק אל
האוהל הכתום של המטפלות
-"אני לא רוצה שיפרידו אותנו שוב"., אמרה גיצה.כשהיא מתכרבלת
בשמיכה שליד אחותה.
-"גם אני לא אבל מה נוכל לעשות?"
-"נברח ",אמרה גיצה,
-"אי אפשר!".טיה נראתה מזועזעת
-אם נישאר כאן לא נראה יותר אחת את השנייה. זה מה שאת
רוצה?!."
-את יודעת שאני לא יכולה לחיות בלעדייך!
-טיה,אין לנו ברירה
-ולהשאיר את כל החברים שלנו?...אולי אפשר לדבר איתם שיבינו!
עם מי? לדבר.למרות 'ההרמוניה' שכולם מדברות עליה המצב  בכפר
שונה מאד. חוץ מהמולידות יש ריחוק ואיבה בין האוהלים השונים
ואם לא נצא מפה מהר  גם אנחנו נלמד לשנוא אחת את השניה.
-גיצה את מגזימה
-טיה,את תמימה וזה נחמד אבל הגיעה הזמן שתתפקחי.בכפר הזה לכל
אחד יש  תפקיד ואנחנו לא תואמות .
-אבל ..יש חיות רעות ביער!
-זו רק אגדה,אני הייתי  שם עם הציידות,זה לא כל כך גרוע.
גיצה החזיקה לטיה את היד ושילבה בין אצבעותיה את אצבעות אחותה.
הם הסתכלו אחד על השניה .
"טוב.",הבינה טיה לאחר שתיקה קטנה., " נברח"
גיצה חייכה "נצא עם הזריחה"
-

הבוקר הפציעה איקה הסתובבה בין הסירים בודקת אם יש מספיק
חומרים כשהיא שמה לב לאזור השינה,משו היה שונה. טיה נעלמה!.דבר
הראשון שעלה במוחה היה לרוץ לאוהל של הצדות  כמו שחשבה גם גיצה
נעלמה. איקה הייתה אחוזת אימה ואשמה עצמית במחשבה שהייתה אמורה
לראות את זה קורה. היא רצה אל האוהל הלבן לא עוצרת לבקש רישות
להיכנס.
"התאומות נעלמו! חייבים לעשות משו!." הנשים לא נראו שמחות
במיוחד מההתפרצות הגסה אך הבכירה שליוותה את התאומות מאז בואם
לעולם דיברה ראשונה,מבטלת כל קול התנגדות.
"איקה". אמרה בכל תוקף."תודה שהבאת זאת לצומת ליבנו.אל תדאגי
הם יחזרו,אנחנו נדאג לכך. הכי טוב יהיו שתחזרי האוהל שלך
ותנוחי".
איקה נראתה מבולבלת מתגובתה אך הנהנה ויצאה מהאוהל. היא ידעה
שלבכירה כבר יצאה להתמודד אם בריחות מסוכנות כמה פעמים בחייה
ולקודמותיה.היא אספה את נשות המועצה. הם הדליקו אש מיוחד לגמו
עשבים סודיים והחלו לזמר בקול אחד לאט וברור שכל פעם התגבר קצת
ועוד קצת עד שסחרר את החדר.


גיצה וטיה היו עמוק בתוך היער, הם הם רצו למה שנידמה כשעות
ארוכות מבלי לדעת איפה הם או לאן פניהם מועדות,כל מה שהיה
בראשם היה עיסוק יחיד. לברוח. הם כבר עברו שורות של עצים
גבוהים ורחבים כשהגיעו והגיעו לאזור דליל צמחיה וסלעי. היה זאת
שעת לילה. וטיה וגיצה הודו לאמא הגדולה שהאירה את דרכם אם ירחה
המלא.
הרוח החלה לנשוב..ומהר מאוד עננים שחורים מילאו את
השמיים,מעלימים את הירח האהוב. רעמים סוערים החלו להרעיד את
האדמה וריח של גשם עמד באוויר.
לפתע הם שמעו משהו מרחוק,זמזום הולך ומתגבר קול מאיזה שהוא
מקום שנעשה צלול וחד יותר הוא מילא את וראשם עד כאב. מילים
שונות מילאו את ראש שתי האחיות.
בום! רעם נישמע מקרוב -"את לא יכולה לעזוב עכשיו,לא כשאת כל כך
קרובה טעם ההישג בפה שלך את לא יכולה לעזוב את הכל"
ברק ניראה בשמיים.הקולות צעקו בראשם בקצב מסחרר של תופים שפעמו
על רכותם עם כל פעימת לב.הגשם ירד בכוח.
-"איך את מעיזה ללכת הם זקוקים לך,אסור לך לנטוש אותם
תחזרי!.. תחזרי!!..
הכאב מילא את  כל גופם וכיווץ אותם בכוח.
"ככה את משאירה אותנו!?"
ברק נוסף האיר את היער לפתע ונעלם.
התאומות קרסו על הברכיים .ראשם תפוס בין הידיים על האדמה. הם
ניסו בכל הכוח להפסיק את הכל.
"עוד לא מאוחר חזרי!"
"אני לא יכולה יותר",אמרה טיה  על סף דמעות,מנסה בכל כוחה
להרכיב משפט בראשה בין כל הרעש.. "אני חייבת לחזור". היא נפלה
על גבה והשתופפה כמו עובר קטן, ידיה על אוזניה
"חזרי!! חזרי"
"לא!" צרחה  גיצה  בנשימה אחת.
רעם חזק נשמע מעליהם. היא כמאט יכלה לראות אותם,את כל המשגיחות
עם שערן הלבן יושבות מזמרות ומכות בתוף שקולו פילח את ראשם.
"אם נחזור עכשיו אז לעולם לא נראה אחת את השנייה".
הברקים הציתו את השמיים.
שתיהם היו על הרצפה מחזיקות ידיים ומביטות הישר לתוך עיניה של
השנייה,שואבות כוח.  הגשם הצליף בחוזקה ונזל עליהם בין הדמעות.
המוזיקה שאגה אך הם אף שידיהם רועדות,לא זזו לרגע.
לאט לאט, החלו הקולות להיות מרוחקים יותר תחושת הכאב בראשם
וגופם נרגעה והחלה להתפוגג עד,שהם פשוט שכבו שם לא מרגישות
דבר. חוץ מאותם טיפות של גשם.
"עשינו זאת" קראה טיה באושר ועל פניה עלה חיוך קלוש ,
"אנחנו חייבות למצוא מחסכה",אמרה גיצה. "אנחנו חייבות לקום".
בין צלילות הלילה ראתה גיצה שקעה קטן באבן גדולה ביותר שעמדה
סמוך עליהם. ה
רטובות וקרות הם ישבו שמה,עייפות מכדי להדליק מדורה אך לא
רדומות. הם הוציאו ממעט ההספקה שהביאו איתם שמיכה קטנה וקצת
אוכל. הגשם ירד בחוזקה והרוח שרקה באיום,ברקים ורעמים עוד
שיחקו בשמיים. ולא נותר דבר לתאומות מאשר להצטופף ולנוח קצת.
הבוקר בא ואיתו השקט. אף אחת מהם לא שמה לב שנרדמה עד הרגע בו
פקחה את עיניה. גיצה קמה ראשונה. היא ניסתה לצאת מהשמיכה מבלי
להעיר את טיה אבל ללא מזל. "מה קרה?" שאלה טיה בלחץ. גיצה דחפה
אותה במפרק כדי שתסכל.טיה נראתה מבולבלת אך ברגע שהסתכלה פניה
הוארו.
באפלת הלילה אי אפשר היה להבחין הזאת אך לאור יום  אותו מקום
אומלל היה מלא יופי. פרחים מרובים הרימו ראשם  לקרני השמש
הנדירות והחמות  בתקופת החורף הקשה .צבעו את הכל בזוהר. כמה
דבורים ופרפרים התרוצצו מקום למקום מנסים להספיק כל פרח
ופרח,בעוד הם תורמים למה שנראה כתמונה של יופי מוחלט,לרגע של
שלווה שנילקח מגן עדן.

החיים בעמק לא היו קלים. אותה מערה שהתאומות מצאו בלילה הראשון
הפכה להיות ביתם החדש. הם בנו דלת בעזרת ענפים וזרדים. אותו
מכסה היה המגן היחידי שלהם מהרוחות שחזקות שנהגו לנשוב.  החורף
היה קשה באותו שנה וקרני השמש שהתגלו לעיניהם באותו יום ראשון
הפכו להיות כזיכרון אחר כך כחלום ולבסוף הם תהו אם בכלל
התקיימו. גשם חזק לא הפסיק לרדת.כל האזור מסביבה הפך למלכודת
בוצית גדולה. ולמרות שהאזור היה עשיר בדגים ופירות בלילות
הראשונים טיה וגיצה בקושי אכלו משהוא.הם התקיימו מעט האוכל
המשומר שהביאו איתם. כל חייהם הם בנו על בנות השבט שהיו איתם
מספקות להם את כל הדברים כמובן מעליו. עכשיו נראה היה שכל
פעולה הייתה קשה פי עשרה.
בלילות הקרים ככל אחד חשבה שהשנייה ישנה הם הרשו לעצמם
לבכות.טיה תמיד הייתה נשברת ראשונה אבל גם גיצה הייתה משתתפת
לכאב. הם בכו  על הקושי,על הרעב והקור ובמיוחד על המשפחה
החברים וכל העולם שעכשיו לא יהיה חלק מהם.

הם היו חייבות ללמוד להסתגל. בהתחלה כל אחת עשתה את מה שהיא
יידעה אבל  מהר מאוד הם החליטו שאם הם ביחד אז עד הסוף.
גיצה ברצון לימדה את טיה את סודות הצייד,אותם סודות שהבטיחה
שעולם לא תגלה שאישה מאוהל אחר,הם התאמנו ימים על אחיזת
חנית-שהכינו לבד- . בעוד שטיה  החלה מעבירה לגיצה את כל מה
שהספיקה ללמוד מהמטפלות. ביחד  הם שרדו. כשטיה הייתה יוצאת
להביא פירות גיצה הייתה זו שהכינה להם בגדים מפרוות של חיות
שצדו וכשגיצה
הייתה  יוצאת לאסוף עצים למדורה הייתה טיה מכינה אוכל  וכו..
טיה שתמיד הייתה יותר רכה לא אהבה בהתחלה לצאת לצוד.להסתכל
לחיה ,אם זה דג או שועל,בעיניים ולהרוג אותה. אבל בעזרת אחותה
היא לאט לאט הפכה למדויקת יותר חדה יותר והביאה יותר דגים ממה
שהם יכלו לאכול. גיצה גם החלה ללמוד את סודות הריפוי של
העשביים המיוחדים של המטפלות היא הרגישה מתוסכלת אך התמיכה
הסבלנות והאמון שנתנה בה טיה  עזרה לה להתמודד ואף גרמה לה
לרצות לשתף את טיה בכל סודות הצייד.  ובערבים ,אחרי ארוחה טובה
הם היום יוצאות החוצה ומביטות בשמיים הרחוקים וחסרי העננים
שנראו שהם ממשיכים לתמיד. שמה היו מספרות סיפורים של השבט
זכרו,סיפורים שטיה למדה באוהל וסיפורים שהיו ממציאות בעצמם.
לילה אחד כשהחורף שוב הגיע וגשם לא הפסיק לרדת שלושה ימים
הייתה הפוגה. הפעם הבנות היו מוכנות לגשמים. בתוך אותה מערה
היה בשר חיות משומר,פרות יבשים ופרוות שיישארו אותם מחוממות.
לא היה סיבה לצאת לקור שבחוץ. שום סיבה חוץ מעצי המדורה שאש
אכלה כמעט את כולם. גיטה וטיה לא היו  טיפשות ,הם הכינו הרבה
עצים לקראת הרגע אך האש הייתה רעבה. והם ידעו שברגע שהיא תיעלם
לא רק שהחום נלקח מהם אלה גם קו ההגנה מפני חיות האזור.
משהיא הייתה חייבת לצאת החוצה. הם עשו הגרלה כמו שתמיד היו
עושות במצב של עצלות וגיצה נבחרה ללכת ולנצל את אור היום להביא
עצים למדורה.
זה היה יום יפה ולמרות האדמה הטובענית  גיצה הייתה מאושרת
שניתן לה קצת זמן לנשום אוויר נקי.
היא הסתובבה כחצי שעה מחפשת מתחת לערמות של עלים זרדים יבשים
היא מצאה ערימה גדולה של עלים וענפים שהיו מספיקים לכל החורף.
מיד מבלי לחשוב החלה מפשפשת אחר חלקי עץ טובים וחסרי ריקבון.

טיה ישבה מכורבלת תחת פרוות השועל בתוך המערה. היא הייתה
ישנונית וכמעט נרדמה היא הייתה כבר בתוך חלום מתוק בו היא
ואחותה רוקדות לצלילי מהתופים במדורת השבט, כלפתע שמעה צעקה
חזקה של אחותה. מיד קמה  ויצאה מין  המערה ממנסה למקם את איזור
הצעקה,מרחוק ראתה דמות גדולה וחומה. . מבלי לחשוב רצה לכיוון
הצללית מרימה מקל וצורחת בכל נשמתה. החיה נבהלה וברחה מהמקום
גוררת אחריה טיפות של דם. ככל שהתקרבה טיה לאזור התבררה דמות
נוספת,חיוורת   שדמתה בכל דבר חוץ מהיותה על הרצפה ושלושה
חתכים עמוקים ברגלה מלאי דם ועיסת בוץ.
בכל כוחה גררה טיה את גיצה בחזרה למערה. היא שמעה מגיצה סיפור
צייד ובמהירות השכיבה אותה ,ניקתה את רגלה וחבשה אותה. היא לא
ידעה עוד מה לעשות  אבל היא נשארה ליד גיצה כל הלילה.
זה היה הלילה הארוך ביותר של חייה. חסרת אונים היא ראתה איל
גיצה סובלת מכאבים בשנתה,איך החום שלה עולה והעור שלה נעשה
גוון צהוב של מחלה.

לא הייתה להם ברירה,  יש רק מקום אחד עם הכלים לעזור לאחותה.
גיצה סיפרה  על מקרים כאלה וידעה מה צריך לעשות. אבל כדי שזה
ייקרה היה עלייה להסתכן יותר מאיי פעם. התרופה שאחותה הייתה
זקוקה לה, לא הייתה דומה לתרופות הסבתא המוכרות לה מאוהל
המטפלות. לא. מה שהיא צריכה  קיים רק באוהל הירוק, משיחה
מיוחדת .טיה הבינה שאין אפשרות אחרת .אפילו אם יש בזה את
הסיכון להיחשף שוב בפניי השבט. ובלב כבד היא ידעה  שאחות אשר
תחייה רחוק ממנה וללא  קשר כלשהוא,עדיפה על אחות באדמה.

היא ראתה את האוהל האדום אם הילה שקטה וסודית. היה שם שקט
חריש ששטיה זיהתה מיד היה זה אותו ריק  שנשמעה  אחרי שעות
וימים של גליי כאב ולידה,אפילו שהאוהל היה רחוק עדיין אפשר היה
לשמוע את הצעקות בשבט. האמת עברה לה  שנה?   . הם הפסידו כל כך
הרבה דברים,משתאות, חגים לרוח הגדולה ואת הבנות שהתגעגעה להם
כל כך.היא הסתכלה מרחוק על השבט שהיה פעם שלה. כל האוהלים
הצבעונים מחליפים גוונים בהתאם לשקיעה עד שלא נותרו אלה
צליליות של מבנים שבתוכם נקודות של אור. גליי געגועים הציפו את
ליבה.ועלו לעיניה.
רעש נישמע לפתע,הפחד מתפיסה ניער אותה מחלומות הקיץ והפעיל
לפתע את חששותיה. ליבה דהר במהירות ואוזנייה היו מחודדת. הרעש
ששמעה היה מפתיעה הוא בא מהשיחים שלצידה והוא היה רעש של חיה
נוהמת או ריצת רגליים שאותם ידעה לזהות כשהייתה  אם אחותה.
הרחש שנעלם היה מוזר שונה ממה ש הייתה רגילה לשמוע ואם זאת
מוכר.היה זה יותר צרחה מנהמה..,לא צרחה. אלה בכי!. בכי של
תינוקות אחריי לידה. כמו התינוקות שהיו באוהל הכתום. הרעש
שנישמע היה כנראה מהתינוקות החדשות שבאו לעולם אבל עוד לא היו
מוכנות לו,כמו שאיקה הסבירה. היה עליהם להמתין בתוך אוהל
היולדות  ולבסס את קיומם לפניי שייצאו לאוויר העולם,או שהרוח
הגדולה עלולה להתחרט ולקחת אותם חזרה עליה.
הרעש נישמע מתינוקת!. אבל משהוא לא הסתדר בראשה של טיה. הבכי
נישמע כו קרוב וברור,לא יכול להיות שהוא בא מתוך האוהל.
ואולי.. זו רק הייתה שתיקת הלילה שהגבירה את הקולות. בעוד טיה
הרהרה היא שמה לב לפתע בתנועה רגעית של אוהל היולדות,וכמה
דמויות מטושטשות ישאו ממנה,אוחזות משהו. ובלחשושים מהירים ולא
ברורים,הלכו הדמיות הרחק מהאוהל,במהירות מפתיע התקדמו אל עבר
האוהל הלבן.

לא היה זמן לסקרנות שלה. .לא עכשיו כשגיצה מרותקת למיטה. היא
לא התעוררה כל היום ועורה הפך לגוון של שעווה . היא הייתה
חייבת להגיע לאוהל הציידות . בשקט החלה יוצאת ממחבואה. מוודאת
שהיא לא מתקרבת לשום התקהלות או פנס מאיר. היא החלה מתקרבת
לאהל הירוק, כשלפתע שמעה צעדים מהירים לכיוונה. היא עצרה
במקומה  הנשימה שלה קפאה בתוכה ,גם היא משותקת מפחד.
שתי מטפלות עברו על ידה מפטפטות  וצוחקות.  הם לא גילו אותה.
על אוהל הציידות הייתה גולגולת  גדולה של זאב עטור בנוצות
וצדפים. החיה הזאת שמרה על האוהל בזמן שהציידות ייצאו לציד
ליילי. המזל שיחק לטיה והיא הודתה לאם הגדולה על המכשול שהוסר
מדרכה. היא נכנסה לאוהל עם אותה גמישות וזהירות שהייתה משתמשת
כשהייתה צדה עם גיצה.. וכמו שגיצה סיפרה לה,בתוך הארון בחלקו
העמוק ביותר של האוהל,במדף הכי גבוה הייתה קופסה קטנה ובה חומר
ירוק ומסריח. היא מצאה את זה.

היא הייתה כל כך מאושרת שהייתה בטוחה שהיא הולכת לצרוח. אך
לפתע שמעה רעשים חזקים ואור נידלק.
שתי  ציידות זקנות נכנסו לתוך האוהל. .
היא שמעה את הקולות השחוקים שלהם והריחה את התיי שנמזג לא היה
לה לאן לברוח והיא יידעה שכאן הכל ייגמר. . היא הייתה חייבת
לחשוב על משהוא ומהר.גופה ניצמד לדפנות האוהל וליבה דהר
במהירות.
שתי הנשים הזקנות היו עצובות למדי באותו ערב. כל פעם שהייתה
משלחת צייד לילית הם היו נזכרות שזמנם הולך ואוזל  בעולם הזה.
שכן הם לא היו יותר חלק חיוני בשבט וחברותיהם כבר מזמן היו
באדמה. הם תמיד קיוו בסתר ליבם למות בזמן הצייד מוות מפואר
,שייזכר בסיפורים סביב המדורה. אך הגורל רצה אחרת והשאיר אותם
ימי הצייד מאחוריהם והכאבים במפרקים. הם בדיוק חשבו על מר
גורלם כששמעו רעש מוזר מתוך החלק העמוק שבאוהל. לא היה שם אור
כי באוהל לא אף אחד חוץ משתיהן.
-"לכי  תבדקי את זה." אמרה אחד הנשים לחברתה."אני לא חושבת
שאוכל לקום עוד היום"
-"ומה את חושבת שאני ?",אמרה השנייה בלגלוג,"מתלמדת חדשה?"
-"בסדר בסדר". נאנחה הראשונה. "אלך. זה בטח רק  שועל קטן שהלך
לאיבוד. מי יודע אולי בכל זאת אצוד היום משו".
שתיהם פלטו קול שהתחיל כצחקוק והסתיים בשיעול גרוני כבד. האישה
קמה מהכיסא שלה  ולקחה לפיד אחד לתוך האוהל היא נכנסה עמוק
יותר ויותר עוברת את המיטות  וכלי הנשק. היא עמדה מול ארון
התרופות.
אבל כל מה שמצאה היה חור ביריעה של האוהל. מאוכזבת אך עייפה
מדי להתעניין מעבר לכך חזרה האישה אל חברה לעוד כוס תה.

טיה רצה בכל כוחה. היא הצליחה בקושי לצאת מאותו חור קטן שבבד
והיא נפלה על האדמה ובקושי הצליחה לברוח  כשהגיעה דמות עם
הלפיד.
היא לא יידעה לאן היא רצה אבל היה בתוכה שעוד רגע ישמעו צרחות
ויבואו אחריה. היא הייתה חייבת להתחבא ומהר . השעה הייתה
מאוחרת והחושך עיוור אותה. היא  רצה ונצמדה לכיסוי של אוהל
הראשון שמצאה.. טיה ניסתה להסדיר את הנשימה שלה . היא,שמעה
רעשים מהאוהל שעליו נצמדה. בכי תינוקות חריש. אם כן היא הייתה
באוהל האדום. גיצה לא התאפקה ופתחה את קפל הבד שהיה לידה.

חטף של שיער כסוף ניגלה עליה  היא החלה פותחת את החור עוד קצת
. בתוך האוהל ראתה דבר  שהפך את איבריה לבטון.

היא לא האמינה, בתוך מעגל הנשים,באוהל שהיה כולו לבן כשלג ישבו
המועצה במעגל סביב המדורה הטקסית  שרות מלמולים. לכל אישה
הייתה תינוקת ביד  שקטה ורגועה בזכות משקה סודי. האוויר היה
מלא עשן וטיה צפתה באימה איך שעל הכתף הימנית של הפעוטות קעקעו
סימנים שונים במחט ובצבע חום פשוט. שעם השנים ייקבע את גורלם.
העשן שרף לטיה את העיניים אבל המראה לא נתן לה ללכת. היא ראתה
תינוקת אחת,הסימון שלה הסתיים והדם נוגב מידה. היה ל ה סימן של
שני פסים.סימן הצייד!

מכת מציאות קשה נפלה על טיה..גיצה. ששוכבת עכשיו חסרת הכרה עם
שני פסים על הכתף צריכה אותה עכשיו.
. היא הייתה חייבת לעזוב את המראה הזוועתי היה למשהו אמיתי.
לאחות שזקוקה לה באמת
הסימנים היו המצאה.
אבל הם גם היו מה שהפריד בין טיה לגיצה כל חייהם. היא לא יכלה
לסבול את זה יותר.  המקום שהיה לה בית שכל הגעגועים בלילות היו
קשיים מנסו.המקום שאהבה כל כך .

היא עזבה את המקום,בידה המשחה. משאירה מאחוריה כתף צבוע וחיים
שלמים של שקר

טיה חזרה לעמק בזריחה.  היא לא בזבזה זמן ורצה לעבר כניסת
המערה עם המשיחה בידה. בתוך המערה היה ריח מחניק כאילו משהוא
הוציא את כל האוויר ובתוך החלל לא נותר דבר מריק  שניתקע
בגרון. טיה מהירה למיתת אחותה  ששכבה בו שקטה וכנועה. היא לא
הותקפה מכאב  וענייה לא רפרפו בעצבנות.
החום ירד.היא איחרה.

פניה החיוורת  של גיצה,דמו לצבעו של פסל אך היה בהם רגוע חסר
כאב ומאבקים
טיה לא אמרה דבר. לא צרחה או בכתה. היא לא הרגישה שום דבר.לרגע
נשכבה לצידה בתוך המיטה מתחבקת את הגופה הקרה ועוצמת את עינה.
אם לא יכלו להיות ביחד בחיים,אז במוות.
רגעים שנראו כשעות שכבה טיה,בעיניים עצומות מחכה לאם הגדולה
שתיקח  גם אותה,ששתיהן ישנות ובקרוב יתעוררו יחד,רואה את פניה
של גיצה מולה והיא חייכת ושמחה.
אבל זה לא עבד,טיה פתחה לבסוף את העיניים והיא ראתה את אחותה
שוכבת ללא סימן של חיוך.
אוויר המחניק הפך למאובק וחולה בגלל גופתה של גיצה.  טיה קמה
מהמיטה. היא לא הרגישה שום דבר בתוכה חוץ מהאוויר המחניק. היא
החלה מנקה את אחותה במטלית לחה.
מסירה את התחבושות,הסימן על ידה של גיצה בקושי ניראה מעבר לדם
הקרוש.מסדרת את שערה וקולעת אותו לעשות צמות,בשקט ובסבלנות,..
טיה החלה לחפור את הקבר הקטן ליד מרגלות המיטה..
ובידיים יציבות  הכניסה את אחותה שהייתה נוקשת וקרה לתוך
הקבר.
הקבר היה מוכן. מכוסה ועליו טבועות ידיה של טיה מדחיסת האדמה
למקום,היא שמה פרח קטן ויצאה.
. היא רצתה לומר משהו. אבל למי?. כל מה שהרגישה היה קור שורר
בתחתית  גופה וכמו ערפל לפנות בוקר החלה נושב ומזדחל לאיטו.
תופס כל איברי ביטנה בצינה דוקרת.
היום חלף לו מבלי לשים לב והשמש כבר עמדה לשקוע.
היא לא יכלה לחיות פה יותר,זה היה לה ברור. היא לא רצתה
לחיות.
מבלי לחשוב  החלה אורזת תיק קטן. אותו תיק שלקחה כשהם עזבו את
השבט. היא הכניסה לתוכו אוכל,פרוות, סכין צייד,סיר בישול
ומסרק. כמו לטיול קצר בעמק. אבל לא לזה התכוונה. טיה נתנה מבט
אחרון על העמק שהיה לה כבית בשנה האחרונה,על המערה שהפכה להיות
מוזוליאום לנפש התאומה שלה ולחיים ההם.
היא החלה ללכת עמוק יותר ויותר לתוך היער. השמש נעלמה והיא
מצאה את עצמה מגששת בין ענפים על האדמה והעצים שחסמו את דרכה.
היא לא ידעה לאן היא הולכת אבל היא ידעה שזה בכיוון ההפוך
מהשבט ומקברה של גיצה.
בלילה החשוך ההוא גם היא הפכה להיות צל חסר חשיבות. רגליה כשלו
בבוץ החלקלק והיא נשרטה בלי סוף אבל את הכאב לא הרגישה. שעות
הלכה,מבלי הפסקה מבלי לחשוב שלא ישנה כבר יומיים,מבלי מטרה.
ואז לפתע כמו שהשיחים והענפים באו,הם נעלמו. טיה לא עצרה לרגע
לנסות להבין איפה היא,היא לא הרגישה דבר. היא המשיכה ללכת
בצעדים איטיים . . היער נעלם.עשבים קטנים ובלתי נראים בחשכה
נגעו ברגליה מדי פעם עלו לגבוה הברכיים אך היו גמישים ולא
הפריעו להליכתה.
היא כבר איבדה חוש כיוון ושם קיוותה לאבד את עצמה. השמש החלה
להופיע ולאט לאט האזור שאליו נכנסה החלה להתגלות. בהתחלה כקווי
מתאר ואז ברור. טיה עמדה באמצע שדה של דשא ענקי וירוק  שנימתך
רחוק עד שלא יכלה לראות ונידמה היה שהשדה נוגע בשמיים התכולים
והנקיים כמו בימים של  סיפורי הבריאה .
טיה לא יכלה שלא להתפעל במראה הזר ורחב הידיים שנגלה מולה.היא
אף פעם. לא בשבט או בעמק. ראתה נוף ללא סוף  שהשקט שהיה שם
ריחף יותר מבחלום
. באופק החלו יוצאות קרני השמש.  הם עולו גבוה ושינו את הנוף
בגוונם המהפנט אחריהם החלה יוצאת השמש מתרוממת בכבדות
ממעמקים.
הזריחה הופיעה. בפעם הראשונה טיה החלה לבכות.  זו הייתה הפעם
הראשונה שהשמש באה לעולם וגיצה לא עמדה לידה.היא  לא יכלה
לראות את הנוף המחניק של קרני השמש על השדות הפתוחים  ולא ללכת
איתה את אותם צעדים לא ידועים.
הדמעות עלו ועלו אבל טיה לא העיזה לנגב אותה מפחד שתפסיד אפילו
שניה מהזריחה החדשה הזאת שמביאה לה עולם חדש ואולי בעזרת קרניה
הטובות תצליח גיצה להתחמם מקור המוות

הערפל החל התפוגג וטיה הבחינה שכמה מטרים מלפניה עמד עמוד עץ
גדול ועליו מוסמרו שלטים רבים,כל אחד מכוון לכיוון אחר. כשהיא
התקרבה אליו היא הופתעה לראות שהשלטים היו כתובים בכתב שלא
ראתה מעולם
היא עמדה בדשא מתבוננת בשלטים הרבים והמקושקשים כל אחד מהם
מצביע למקום לא ידוע
ותחילתו של הבעה עלתה על פניה, התחלתו של עיקום שחולם להפוך
לחיוך.
היא ידעה שאף אחד מחצים ההם לא יחזיר אותה חזרה לשבט. ואיזו
דרך שהיא תיבחר היא תדעה שזו הייתה החלטה שלה,ללא דחיקה של
הגורל וללא לחישות באוזן מזרים רק היא התרמיל שלה ואחותה שתמיד
תחזיק לה את היד.