דיבורים יפים על פוליגמיה,
כמו גלים של מחטים,
מתנפצים לי על החזה
כשאת מספרת לי על הבחור ההוא.
מה, לא מספיק לך הבחור הזה?

הקנאה היא חיה שלא רציתי לאמץ,
ופתאום אני מוצא אותה מתחככת לי ברגל,
משכנעת אותי להאכיל אותה, לטייל איתה,
ללטף אותה במקום הזה מאחורי האוזן.
ומוזר, אני אפילו לא צריך להתאמץ.

אמרתי לעצמי כל כך הרבה שאני יותר טוב מכולם,
שאני כבר לא יודע מה כואב יותר -
העובדה שטעיתי, או שכולם צדקו.
יהיה כל כך קשה עכשיו לשים זין על העולם...

כוסא'מק עם פוליגמיה,
את הרכוש שלי.
ולא אכפת לי איך זה נשמע,
את שלי.