האישה ואלוהים נכנסו פנימה, בצעדים מאוד לא מתואמים. נעמדו
שניהם במרכז חלל החדר.
"תשבו", אמר הפסיכולוג, והחווה בידו. האישה פסעה קדימה
והתיישבה על הספה הרכה. הפסיכולוג הסתכל על אלוהים. "ואתה?"
"אני אין לי בעיה לעמוד", אמר אלוהים בקול מדוכדך.
הפסיכולוג אמד את אלוהים במבטו. לאחר מכן הביט באישה.
האישה הייתה חסרת סבלנות. אצבעותיה תופפו במהירות על מסעד
הספה. "הוא חזר הביתה. אחרי שנים שלא ראיתי אותו. עכשיו הוא
החליט ששוב נהיה ביחד".
אלוהים הנהן בראשו, נבוך מעט.
"וזה אחרי שכבר הבנתי שהוא לא מקבל אותי ולא אוהב אותי כמו
שאני", ירתה האישה. "אני לא יכולה לחיות איתו".
הפסיכולוג הסיט קווצת שיער כסופה על מצחו. הוא התבונן
באלוהים.
אלוהים התפדח. ממילא היה לו לא נעים בכלל לבוא הנה, ועכשיו הוא
צריך להתחיל להיפתח. קשה. המון זמן הוא לא דיבר עם אף אחד.
אני כל יכול, אמר לעצמו לפתע, אני יכול אפילו להיפתח. ודיבר:
"אני אוהב אותך ממש כמו שאת", אמר. "אני מצטער שאני יכול להגיד
את זה רק אחרי שהגענו למצב כל כך גרוע".
האישה נשכה את שפתה התחתונה ברעד. עיניה מלאו דמעות. למה לענות
לו בכלל, חשבה. אבל מילים התפרצו החוצה מעצמן: "עכשיו אתה אומר
את זה? נזכרת?"
אלוהים אמר: "אמרתי את זה תמיד. אולי לא בצורה ברורה כל כך,
אבל אמרתי".
"לא בצורה ברורה? מה אני, קלינאית תקשורת שלך? ועכשיו אתה מצפה
שהמילים היפות האלה יצליחו לתקן משהו אחרי כל השנים?". כתפיה
רטטו, והיא חפנה את פניה בין ידיה. אלוהים הניח עליה יד בוטחת,
אמיצה, כל יכולה, מושיעה. "תעיף את היד שלך", אמרה האישה ומשכה
את כתפיה אחורה במהירות.
הפסיכולוג נשען קדימה, מצמצם את עיניו בריכוז.
"נדמה לי", אמר אלוהים מהוסס, משפיל עיניו, "ש... היה לה קשה
להבין אותי באמת כל השנים". עיניו של אלוהים נדדו ימינה ושמאלה
כמבקשות מפלט מהחדר הדחוס כל כך. "אני אהבתי אותה, בטח שאהבתי.
אהבה אינסופית, כמובן, בלי מידה וגבול".
האישה התנשמה בין יבבות קצרות ומופנמות. מאוחר מידי, לחשה
לעצמה.
"אולי הייתי קצת קשוח, אתה יודע... לפעמים אני נמצא בפוזה של
מעל הכל, כאילו... אני פשוט יודע מראש מה יהיה, יכול להיות
ש..." השתררה דממה בחדר. אלוהים ניסה להתכווץ קצת בתוך עצמו,
לצמצם נוכחות, ללא הצלחה מרובה.
"תמיד אתה עומד. לא ינום ולא יישן, אה? אל כמוך לא יכול
להיראות חלש לפני העולם", לחשה האישה, "הכל כל כך פשוט אצלך,
אחדותי, אם היית קצת יותר מורכב אולי היה לזה סיכוי, אי שם...
אולי היה סיכוי מעבר לים הגדול,  מעבר להרי החושך שמפרידים
בינינו עכשיו".
אלוהים התיישב על הספה לצידה. שלח יד חוששת אל שערה, אל פניה,
אל צווארה. האישה התרחקה ממנו בתנועה חדה. אלוהים שתק והתכנס
בעצמו.
הפסיכולוג הכסוף נשען אחורה בכיסאו. הכיסא חרק מעט.
"דבר, דבר כבר", זעקה האישה, ודמעות זלגו בחריצים שליטפו את
עצמות לחייה, "חומות של שתיקה! אני לא יכולה יותר!". כעת היו
עצבים רבים מידי חשופים לרוח. היא נדדה פנימה, מתייפחת ביבבות
קצובות, משוטטת סביב תמונות מרוסקות מתחלפות, חומקות כמו החיים
שלה.
אלוהים הסיט את עיניו שנצצו ורעדו מעט. שתק.

האישה יצאה ראשונה, נמלטת החוצה בסופה של רגשות בלתי ניתנים
להכלה, מלאת דמעות. אלוהים יצא אחריה בצעדים גדולים. כשהגיע
ליציאה שלח מבט מיוסר של תודה לאחור, וסגר אחריו את הדלת.
הפסיכולוג הביט בהם יוצאים. ניסה לנתח ולבודד את הרגשות שלו מן
המפגש.
לאחר זמן מה נכשל ופרץ בבכי