לבשתי היום את החצאית האפורה עם הסוודר התואם ונעלי עקב. שערי
אסוף גבוה, להציג צוואר ארוך וזקוף. עלי להיראות במיטבי בראיון
היום. הרבה מונח על כף המאזניים. השלוב הזה ישדר מצד אחד
רצינות ושמרנות הראויים למעמד ומצד שני נשיות שתחסוך מן הגברים
הנוכחים תחושת איום של פמיניזם פעלתני. אני פוסעת בצהרי היום
ברחוב סואן ולאט לאט אני מזהה שמבטי כולם מופנים אלי. בתחילה
אני משייכת זאת לבחורה אחרת שבמקרה הולכת לפני באותו הכוון,
לבושה בצורה פרובוקטיבית למדי. אך כשהיא פונה באחת מקרנות
הרחוב ואני ממשיכה ישר, אני שמה לב שהמבטים ממשיכים ללוות אותי
ולא אותה. הדבר מחמיא לי ואני זוקפת קומתי עוד יותר. אני קצת
מקנאה במה שהם בודאי רואים אך לא רוצה לקלקל את החיזיון על ידי
סקירה גלויה של עצמי. תוך כדי מעבר ליד חלון ראווה גדול אני
מפנה אליו מבט, כאילו מתעניינת בתצוגה. שם, משתקפת בחלון
לראווה, אני רואה, צועדת זקוף, במקביל אלי, בחורה ערומה
לחלוטין פרט לנעלי עקב. אני עוצרת בתדהמה. גם היא עוצרת.
בחלון. ערומה. אני.

סביבי מכל הכוונים עיניים בוחנות. איני יודעת לאן לברוח.
מתקפלת הכי קטן שאפשר אבל הפיזיולוגיה לא ממש מאפשרת להתכדר
לכדור המסתיר הכל.

בשלב הזה באופן קבוע אני מתעוררת מן הסיוט הזה, שתוקף אותי
בערך פעם בחודש. כל הפרטים מתפוגגים ונותרת רק תחושת הפגיעות
שאינה מרפה.

השעה קצת מוקדמת משתכננתי אבל יותר טוב ככה. יש לי פגישה חשובה
היום וההופעה קריטית. אני חושבת שאלבש את החצאית האפורה עם
הסוודר התואם ונעלי עקב.