יש אומרים - אם ת'מחפש מטמון, לך לנחלה.
הם כולם יושבים שם ברחוב,
ואין דוכן אחד כמו השנייה.
גם על הפשפשים אומרים -
ששם הכי הכי, ששם, הכי ייחודי.
אומרים - עתיק בפשפשים, וגם אותנטי.
אבל אני, אני אוהב את רוטשילד
כי רוטשילד, היא שדירת האספנים.
ובכל ספסל אוסף, על כל ספסל שלל
ורוטשילד - כל כולה כנסייה מחודדת גרגויילים.
כן, כי לכל שלל שומר, כן,
קרוב-קרוב נשמר האוסף, בשדרת הפסלים.
ואולי למי שרק עובר בדרך, לאלה שרק חותכים עד שינקין,
נראה שהפסלים שותקים
אך זו-רק מראית עין, הרי כל אלה,
ילד נוצץ עיניים
שמחכה בהתרגשות להראות את הצדפים.
ויפרוש כל גרגויל שק - יסדר על הספסל את האוסף שלו;
ירים פריט זה, יתגאה באחר
"תביט מלמטה, תחזיק, תראה-איך-מרגיש"
הוא דוחק, אך שומר טוב-טוב על שללו.
שכן לגרגויל - לשומר האבן,
אין עוד מלבדו.
כבר שנים שהוא קם כל בוקר
ויוצא את ביתו
כדי ללכת לשדרה - לנוח ברוטשילד
והוא כמו צב, שק האוסף על גבו
הרי
ישב כל הלילה וסידר מחדש
וכעת בוקר - אור ברחובות,
וניתן שוב להציג, זו הזדמנות חוזרת,
לפרוס האוסף ולחכות..
יש אומרים - הסנטר
הסנטר הוא המקום בשביל מציאות,
חנות-אחר-חנות-אחר-חנות
תמיד יש שם מה לקנות.
ויהיו שיתריסו: הקאמרי,
הזאפה - תרבות, זה איפה
שמוצאים חוויות.
אבל אלה גם אלה נמלים
כולן עם שק על הגב, אלה
גם-אלה-גם-אלה,
סך הכל נמלים אספניות.
אבל אין סיבה כנה להוציא את עצמי מהשורה
הרי כולנו, בריות יצרניות
אחת אחת, אחר שובל המלים הולכות.
אחת אחת - אחר תוצר עצמן עוקבות.
מילה-אחר-מילה, מכניסות לשק -
ואת סיפור עצמן אוספות.
ואני, אני אוהב את רוטשילד. שם
אפשר לטייל בשדרה
ובכל ספסל סיפור,
מאחורי כל שומר-סף,
איליאדה. |
