יש אומרים - אם ת'מחפש מטמון, לך לנחלה.
הם כולם יושבים שם ברחוב,
    ואין דוכן אחד כמו השנייה.

גם על הפשפשים אומרים -  
ששם הכי הכי, ששם, הכי ייחודי.
אומרים - עתיק בפשפשים, וגם אותנטי.

אבל אני, אני אוהב את רוטשילד
  כי רוטשילד, היא שדירת האספנים.
ובכל ספסל אוסף, על כל ספסל שלל
ורוטשילד - כל כולה כנסייה מחודדת גרגויילים.
כן, כי לכל שלל שומר, כן,
קרוב-קרוב נשמר האוסף, בשדרת הפסלים.

ואולי למי שרק עובר בדרך, לאלה שרק חותכים עד שינקין,
נראה שהפסלים שותקים
אך זו-רק מראית עין, הרי כל אלה,
ילד נוצץ עיניים
שמחכה בהתרגשות להראות את הצדפים.

ויפרוש כל גרגויל שק - יסדר על הספסל את האוסף שלו;
ירים פריט זה, יתגאה באחר
"תביט מלמטה, תחזיק, תראה-איך-מרגיש"
    הוא דוחק, אך שומר טוב-טוב על שללו.
שכן לגרגויל - לשומר האבן,
                                  אין עוד מלבדו.

כבר שנים שהוא קם כל בוקר
ויוצא את ביתו
כדי ללכת לשדרה - לנוח ברוטשילד
והוא כמו צב, שק האוסף על גבו

הרי
ישב כל הלילה וסידר מחדש
    וכעת בוקר - אור ברחובות,
וניתן שוב להציג, זו הזדמנות חוזרת,
לפרוס האוסף ולחכות..

יש אומרים - הסנטר
הסנטר הוא המקום בשביל מציאות,
חנות-אחר-חנות-אחר-חנות
           תמיד יש שם מה לקנות.

ויהיו שיתריסו: הקאמרי,
הזאפה - תרבות, זה איפה
                  שמוצאים חוויות.

אבל אלה גם אלה נמלים
כולן עם שק על הגב, אלה
גם-אלה-גם-אלה,
סך הכל נמלים אספניות.

אבל אין סיבה כנה להוציא את עצמי מהשורה
הרי כולנו, בריות יצרניות
אחת אחת, אחר שובל המלים הולכות.
אחת אחת - אחר תוצר עצמן עוקבות.
מילה-אחר-מילה, מכניסות לשק -
ואת סיפור עצמן אוספות.

ואני, אני אוהב את רוטשילד. שם
      אפשר לטייל בשדרה
   ובכל ספסל סיפור,
       מאחורי כל שומר-סף,
איליאדה.