שוב לובשת שמלת השבת מטהרת עצמי מלכלוך האתמול,
שוב קולעת צמה בשיער מנסה להכחיש אך זוכרת הכל.
איך היו שבתות שהיית אתה והנה שוב אני פה לבד,
לובשת היום את שמלת השבת מתייפה בשנית בעבור אף אחד...

לא, לא מתיימרת להבין את כל הסיבות,
לא, שוב לא מבקשת לעצמי את אותן התחושות.
מחבקת ברכיים מתנדנדת צד לצד מעיניי עוד זולגות הדמעות,
אוהבת, שותקת, רועדת, נחנקת, מחכה, הדקות לא עוברות...

שוב לובשת שמלת השבת אחרי שהמים בדוד כבר אזלו,
ודמעות שבכיתי אני כבר חלפו על גופי למקלחת עזרו.
לא בריאה הבדידות הביחד חסר ואני מדקלמת קידוש,
בנרות כבר בכיתי עכשיו עם כולם אך לבד אתה לא כאן אין ריגוש.

אין את מי לחבק שיאהב שירצה להרגיש ולנשום את עורפי,
ושמיכת פוך בוכה שאין מי לחמם בבואו של עוד בוקר חורפי.
זה הזמן להפנים, לוותר, כי אתה כבר לא כאן ואולי כלל לא היית,

מפרקת עכשיו הצמה, שוב איני מוכנה, אני אחרת, טעית !