מפרשים מנופחים ברוח ערב,
כמניפות על הסיפון המצוחצח פרושות ידיי;
הדרך שנותרה עוד ארוכה,
עברי נפרש כזיכרון של נצח מאחוריי.

השמש מתרוממת מהים,
ואל הים הרחב היא שוקעת חזרה;
ובשקיעתה יורד הליל,
ועולה יוצא ירח דק כחוט השערה.

בלילה הסיפון הוא סף תהום,
שחור מעל שחור מתחת לרקיע הנשחק;
על קצותיי אני כמעט מוצאת איזון,
אך נשאבת אל שחור משחור נוצצת כענק.

המים מכסים כל עקבה וכל תנועה,
ומעוגן מוצאי אני קרועה.