"בואי להודו! נעשה שם חיים!" הוא ניסה בצורה עלובה להדביק גם
אותי בהתלהבות המטופשת שלו.
"מה תעשה בהודו?" לא טרחתי להסתיר את לעג שבקולי.
"אני מתכוון להתחיל להקשיב לקול הפנימי שלי. להיות רוחני
ולהתקרב אל האיש שנקרא אני. עד עכשיו חייתי חיים מבולבלים
וחסרי משמעות, בהודו אני אקבל את המסר שאני צריך, המסר שיבוא
מעומקי נשמתי..."
פקה. פקה. פקה.
כל דיבורי 'האני רוחני' שלו ושל בערך כל אחד שסיים צבא גרמו לי
לרצות להקיא. הקול הפנימי שקיבל כל כך אהדה בשנים האחרונות זה
ההזיות מהפטריות שצומחות רק בהודו, והמסר היחידי שהם מקבלים
הוא DO DRUGS. רק שלא יגיד לי שהוא רוצה לחפש את עצמו.
"טונה סמים אתה יכול לעשות גם פה."
הוא המשיך כאילו לא שמע אותי.
"אני חייב לחפש את עצמי, אחרת החיים שלי יהיו חסרי משמעות."
היה לו מבט מרחף בעיינים... אני יכולה להתערב שזה רק בגלל
מחשבותיו על איך כוסית הודית תעשה לו רוחני ביד ובפנימי בחור.
"ובסוף תמצא אותך משלחת חילוץ באיזה הר אחרי שעישנת משהו כמו
עשר  קילו מריחואנה."
"אל תדאגי לי. אני לא מטומטם, לא יקרה לי כלום."

הוא נסע. וחזר.
זה לא היה מפתיע שהוא היה מנותק קצת מהסביבה. הייתה מסביבו גם
מאין הילה קדושה פתאום. אפשר היה לראות עליו שהוא מחובר יותר
לאדמה ולשורשיה, הרי כשהוא נסע להודו הוא לא חזר אותו הדבר.
כשהוא חזר מהודו, הוא חזר גופה.

5.6.09