כנראה שעוד לא גמרתי
לעבד את זה
(באמת? עוד לא גמרתי
לעבד את זה?)
ליל יום ההולדת שלך
ואני מוצאת עצמי בדירה זעירה
בעיר הבירה שכל כך אהבת
לשנוא
אתה נוכח נפקד בשיחה
שנסובה סביבך
ואט אט עולה באוב
המכאוב שהשארת
(את שאר חפציך השכלת לארוז
בחופזה כשברחת)

כמו בשבעה מרוקאית
יש תמרים ושקדים על השולחן
ומים קרים שלא הצליחו
לצנן אותי
ובליל זיכרונות שהקפדנו כל כך
להדחיק
משדה הקרב שחלקנו

כל אחד מאיתנו זוכר
מה שהוא מסוגל
(אני לא מסוגלת
לשכוח)

בדרך חזרה
אני שואלת את עצמי בקול רם
כדי לשאול גם את מי
שאיתי
האם זה מקרי שדווקא בליל
ההולדת שלך
מכל הלילות
התקבצנו יחדיו
בלעדיך
ומשהו פקע בנו
והשתחרר

לילה לפני כן
ראיתי אותך
מאחור
חי וממשי
היית עם מישהי
(תמיד אתה
עם מישהי)
לא רציתי לפגוש
את המבט שלך
או שלה
או אותך
אז הלכתי

אתה מעורר בי בעיקר
פחד אם לומר לשם שינוי
את האמת
זה תמיד היה מה
שעוררת בי

היא אמרה שבאיזשהו שלב
היא נורא נדחתה ממך
משהו בנוגע לריח גוף
וברונכיטיס חריף
וזה לא שאני לא
הבחנתי בזה
אלא שזה היה דווקא מה
שמשך אותי
בך

הרמתי את ידו של אהובי הישן
מירכיי
והלכתי על קצות האצבעות
לכתוב על
קצות העצבים שעדיין
חשופים יותר
משהייתי רוצה
להודות

מדוע אני מרגישה שמתפקידי
להגן עליך?
אתה מעולם לא הגנת
עליי
בוודאי היית שמח לראות
איך שתי נשים
פגועות
מכופפות לאמת את הצורה
ומתפתלות סביב העובדות
כדי לשפוך עליך
לא את חמתן
כי אם חמלה

איך שתי נשים
בהירות מחשבה
וגבר אחד
עצוב
עדיין מבקשים את האישור
ממך
לכעוס עליך
בצדק

ואחרי כל זה
נאומים בכיכר
שלא נגעו לי כמעט
מלבד אחד
שבקול שבור
ציטט משהו מכתביו של ק.צטניק
על הפלנטה האחרת
הוא לא היה מסוגל לתאר במילים
את האימה שלו
וגם אני חרף כל המילים
שבאמתחתי
לא יודעת איך לתאר
את האימה שלי
ממה שהפכת אותי
ושכמותי
להיות לך

הדיכוי מתחיל בתוכי.