לא רוצה אותך כאן איתי
כמה קיטש זה נשמע לי לכתוב אותי פה
יש אנשים שאני אוהבת לחיות
אבל אתה חתיכת חרא כל המחשבות המודחקות שלי.
ואני קוראת אותך שם את כותבת את עצמך לאט
זאת לא אותה אחת
את הופכת מכונסת יותר ויותר
כשמבחוץ את נפתחת אליהן
ואליי לא.
אני זולגת טיפות בצבעי מים
מתפשטות על הדף, הן נראות כמו אלפי עכבישים קטנטנים
או אלפי סירנות.
נשיקות זה משהו שאליו יכולתי להתגעגע
אם הטעם שלהן לא היה חלקלק כל כך.
חבל שהתותים שהיו כאן פעם הפכו לברוקולי.
זה מר וזה רחוק ממני.
זה כמו ללקק מראה על ארבע
ואז לפול אחורנית, נאנקת.
איכס.