מוות:
סופיותם של החיים
מצדיקה לכל הפחות
מתן דין ודברים
מוקדמים הרבה יותר.
האופק השחור
שזרע אימה בכולנו
לפתע הניב מתוכו
תקווה למשמעות.
ממעמקי התודעה
מעבר לזוויותיה הקיצוניות ביותר
של הראייה
לרגע
משהו בצבץ
חשבתי ששמעתיו קורא בשמי
שחשתי במבטו תר אחר שלי
אך הרגע עבר
ומיד הוא נעלם.
המרחק הכמוס
בין המילים שנאמרו
לאלה שלא נאמרו,
יהיה מעתה ועד עולם
בלתי ניתן לגישור.
נקודות ההנחה שלנו לגבי
אופי הקיום
מעולם לא נראו
מופרכות יותר
האמת המרירה נותרת לעד
כפי שהיא, בדיוק.
אהבה:
הצורך בדבר כה חמקמק
כאהבה
משקף על-פניו אמיתות
רחבות הרבה יותר.
מעולם לא אהבתי יותר
מהרגע
את אותם רגעים בהם
לא אהבתי כלל.
אהבה היא הדבר היחיד
שחוצה את גבולות המוסר
אל המקום שבו יכול
שקר להתקיים כאמת
ואמת איננה אמת כלל.
על הסתירות בלוגיקה הפנימית
של אותו המונח המדובר
דובר עוד משחר הרגש
ובכל-זאת, היו אלה רק דיבורים. |
